הערות בהררי קדם חלק א

לק"י

סימן ב

בטעם המנהג המובא ברמ"א שהמשמש שליח ציבור בסליחות משמש ככזה ביתר תפילות היום, כתב המגן אברהם שהמתחיל במצווה אומרים לו גמור. הקשו על כך האחרונים: והרי אלו מצוות שונות! תירץ הגרי"ד שסליחות אינן דין בתפילה מסויימת אלא דין בעצם הוספת תפילה על תפילה, וזה שייך בכלל התפילות. אפשר להקשות על תירוץ זה, שאם נעיין בנוסח הסליחות של עדות המזרח נגלה שהמוקד הוא יותר בבקשת המחילה ופחות בבקשת הצרכים, ובשונה מבתפילה, שהיא יותר בקשת צרכים, וממילא קשה לומר שהסליחות מוסיפות תפילה על תפילה. נראה לתרץ קושיה זו בשתי דרכים. האחת, אין הכי נמי, אולי לסליחות ולתפילה דגשים שונים, אך בסוף התפילה כוללת בתוכה גם בקשת צרכים וגם בקשת מחילה, וכך גם הסליחות. השנייה, מהותית, תפילה איננה דווקא בקשת צרכים. אכן, כך היא מתבאת בכל השנה, אך מהותית, היא יכולה להתרכז גם בבקשת מחילה, בשבח או בהודאה. במובן הזה, תפילה היא קשר בלתי-אמצעי עם ה', וקשר זה מתקיים הן בבקשת מחילה והן בבקשת צרכים, וממילא בקשת מחילה הנוספת על בקשת צרכים, היא תפילה על תפילה, וכדברי הגרי"ד.

מכל מקום, לעניות דעתי, תירוץ נוסף ניתן להיאמר בסברת המגן אברהם. אפשר שהתפילות השונות הנאמרות ביום אינן מצוות שונות כלל, ודלא כקושית האחרונים, אלא שהן ביטויים שונים של אותה מצווה. ישנה מצווה להתפלל, והאופן בו היא מתבטאת בבוקר שונה מהאופן בו היא מתבטאת בערב. לא שייך דין המתחיל במצווה אומרים לו גמור כאשר מדובר בשליח ציבור המשמש ככזה בשחרית ולא ניתן לדרוש ממנו להתפלל גם מנחה וערבית, כיוון שאלו ביטויים שונים של אותה מצווה, ולא כיוון שאלו מצוות חלוקות. לכן ברגע שאנחנו עוסקים בדין שהוא כלל-תפילותי כסליחות, דין שלא עוסק בביטוי מסויים של מצוות תפילה אלא בעצם מצוות תפילה, ברור שנאמר המתחיל במצווה אומרים לו גמור, הרי במובן מסויים, הוא החל בכל הביטויים השונים של המצווה.

סימן ג

הגרי"ד הראה שמדוייקת מחלוקת בין הרמב"ם לשולחן ערוך האם אדם שיצא עליו שם רע בשל מעשים שעשה בילדותו אבל לא בבגרותו יכול להיות שליח ציבור בימים נוראים או לא, והסביר את יסוד המחלוקת כפי שהסביר. לי נראה עוד, שייתכן שיש כאן מחלוקת מציאותית באיך הציבור תופס אנשים שפשעו בילדותם. הרמב"ם מבין שהציבור לא רואה רע בשליח ציבור כזה, כיוון שחטאי נעורים הם דבר הנסלח על ידי הציבור בעקבות חוסר היות האדם כשיר עד הסוף, וכיוון שהייתה התיישנות. השולחן ערוך חולק על שתי הסברות האלה ומבין שהציבור לא סולח על חטאי נעורים או בשל התיישנות. ייתכן שאין כאן מחלוקת מציאותית אלא מחלוקת מהותית – הרמב"ם מבין כך כיוון שהוא מסכים עם הציבור וסובר שיש לסלוח על חטאי נעורים ובשל התיישנות, ואילו השולחן ערוך סובר שלא.

סימן טו

הגמרא לימדה ש"התוקע לשיר – יצא". רש"י הבין שמדובר באדם שתוקע לשם סתם שירה, ואילו הר"ח הבין שמדובר בתוקע להלל את ה'. הסביר הגרי"ד את יסוד מחלוקתם, שלכולי עלמא שופר הוא כלי הנועד להלל איתו את ה' על ידי שירה ("הללוהו בתקע שופר" ועוד) אלא שנחלקו מהו מעשה המצווה, שלשמו צריך לכוון – האם המעשה הזה הוא עצם השירה (רש"י) או שהוא השירה לשם ה' דייקא (ר"ח).

ונראה בעומק יסוד זה שנחלקו בהגדרת היחס בין פעולת התקיעה להלל היוצא ממנה. רש"י מבין שמעשה המצווה הוא עצם התקיעה כיוון שלטעמו עצם התקיעה היא בעצמה ההלל, כביכול כל התוקע מהלל הוא אוטומטית (או שלחילופין הוא מבין שגם אם העיקר הוא ההלל וישנו פער מסוים בין התקיעה להלל, עדיין קבעה התורה שהעיקר הוא המעשה ולא המגמה, חשיבה פורמליסטית). לעומתו, הר"ח סבור שלא כן, אלא כיוון שלא בכל תקיעה יש הלל, לדוגמה, תקיעת שופר שהיא הכרזה בעלמא ואין בה שום מימד של הלל, לפחות במבט ראשון, הרי שעיקר מעשה המצווה הוא ההלל היוצא מן התקיעה ולא היא עצמה.

סימן טז

הרמב"ם כותב "שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו – יצא", ודייק מכאן הגרי"ד שאם הייתה המצווה בתקיעה היה צריך להגביהו ולתקוע בו, ואכן כך הוא כותב לגבי תקיעת שופר ביובל,שם המצווה היא בתקיעה ולא בשמיעה. נעיר שהדיוק מהרמב"ם אכן מסתבר מאוד, אך לדידי אין כלל חובה לומר כך, שכן אפשר שגם אם המצווה היא בתקיעה הרי שהמצווה היא במעשה התקיעה עצמו ולא בחפצא של השופר, וממילא מדוע יצטרך להגביהו?

כמו כן, מכאן יוצא הגרי"ד לנפקא מינה נוספת, שביובל שופר הגזול יהיה פסול בשונה מבראש השנה, ודבריו הגיוניים מאוד אך גם הם לא מחוייבים, שכן גם כאן אפשר לומר שהמצווה היא במעשה התקיעה ולא בחפצא של השופר. כמו כן, הם לא מחוייבים מטעם נוסף – אף אם נאמר שאם המצווה היא בתקיעה ולא בשמיעה, מוכרח להיות איזשהו יחס בין התוקע לשופר, עדיין ניתן לומר שיחס זה הוא רק על ידי נגיעה והגבהה, ולא על ידי יחס כל כך עמוק כיחס של קניין.

סימן לז

– הרמב"ם מחלק את הלכות יום הכפורים לשלושה חלקים. האחד, הלכות תשובת יום הכפורים בהלכות תשובה אשר בספר המדע. השני, הלכות האסור והמותר בהלכות שביתת עשור אשר בספר זמנים. השלישי, הלכות העבודה בהלכות עבודת יום הכפורים אשר בספר עבודה. כאן יש לשאול: למה? נראה שהרמב"ם מבין שיום הכפורים איננו יום מיוחד, כפי שנהוג להבין. הוא פשוט העצמה של גורמים שנמצאים כל השנה במינונים יותר נמוכים. התשובה ביום זה איננה תשובה ייחודית, היא פשוט יותר גדולה וחזקה. העינויים שנוספים ביום הכפורים לא מעידים על היותו יום מיוחד, אלא על היותו סוג של שבת, סוג יותר רחב ומקיף ותובע, אך סוג של שבת. גם עבודת הקרבנות של יום הכפורים היא עבודה רגילה, וכל תוספות פרטיה ודקדוקיה לא נובעות מהיותה עבודה ייחודית, אלא פשוט מהיותה שיפור ועילוי של עבודת הקרבנות הרגילה.

– הגרי"ד תוהה מדוע הרמב"ם מפסיק באמצע דברו על תשובה בנושא הבחירה החופשית, ואז ממשיך לדבר על תשובה. הוא מתרץ שבתחילה הרמב"ם מדבר על תשובה מיראה, תשובה שלטעמו נעדרת בחירה חופשית, ורק לאחר מכן הוא מדבר על תשובה מאהבה, הנובעת מתוך הבחירה החופשית. ולעניות דעתי, דבריו תמוהים עד למאוד. וכי תשובה מיראה איננה נובעת מבחירה חופשית? וכי ניתן לומר, ועוד בדעת הרמב"ם שיש מעשה שאדם עושה שלא מבחירה חופשית? תשובה מיראה אמנ לא באה מרצון גמור, אך היא באה מבחירה מוחלטת, ודבריו תימה.

אתרץ באופן אחר. אם נשים לב, בחלק הראשון של נושא התשובה מדבר הרמב"ם בהלכות תשובה, ובחלק השני, לאחר למדו אודות הבחירה החופשית, הוא מדבר על מעלת התשובה ועל גודלה. ונראה שזו כוונתו כאשר הוא כותב שבפרקים אלו הוא יערוך "ביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה" – בחלק הראשון הוא עוסק בהלכות תשובה הפרטניות. לאחר מכן, הוא עובר לדבר על העיקרים הנגררים עם התשובה. כיוון שהאו כותב בעצמו שהתשובה חסרת משמעות ללא הבחירה החופשית, הוא מציין את הבחירה החופשית כעיקר הראשון הנגרר עם התשובה. לאחר מכן, הוא פונה להסביר את מעלת התשובה.

אך לפי דברינו יש לשאול – מדוע מצא לנכון כאן הרמב"ם לפרט עיקרים אלו, בשונה מנוהגו ביתר ההלכות, בהן הוא לא מציין את הטעם ואת השורש באריכות כה גדולה? אם נאמר שספר המדע שונה מיתר הספרים, והוא לא ספר הלכה אלא גם ספר השקפה, הרי שתורצה קושייתנו. אך אפשר שגם אם נבין שכל משנה תורה הוא ספר הלכה, אפשר לומר שבתשובה, כיוון שכל מהותה היא התעלות של רובד הרצון על פני רובד המעשה, חובה על האדם, כחלק מעצם מצוות התשובה, לבררו ולהעמיקו בקרבו. אם האדם לא יכניס את התשובה ללבו, הרי שהיא לא קיימה כלום בעולם.

– הגרי"ד מקשה על הרמב"ם הכותב שיש עבירות שרק יום הכפורים מכפר, אך במקום אחר כותב שגדולה התשובה שאמש היה אדם שנוא לפני המקום, והיום אהוב הוא, ולכאורה אם ישנה עוד חצי שנה עד יום הכפורים, התשובה לא יכולה לעשות זאת. אך נראה לי ברור שכוונת הרמב"ם לא לציון זמן, אלא לתיאור של קלותה של התשובה ומהירותה ולא לתיאור מדוייק של כמות הזמן שלוקח לעשותה.