הקשר בין רב לתלמיד

לק"י

כה ניסן ה'תשעו

הקשר בין רב לתלמיד

אנסה במסמך צנוע זה לעמוד על פרשנויות שונות לשני קטעים תלמודיים מהם דולה האדמו"ר מפיאסצנה (אש קודש לפסח, שנת תש) את התשובה לחקירתו, בהקשר לחג הפסח ושלא בהקשר אליו. דרך פרשנויות אלה נעמוד על יחסי רבנים לתלמידים בתלמוד.

מסכת ברכות דף כח עמוד ב מ"וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי… שלא יראני אדם"

כדרכו בקודש, רבנו מביא מקור אחר ומקשה עליו קושייה מהותית, וכך דולה תשובה לחקירתו: למה רק כיוון שראה אותפ התחיל לבכות רבן יחונן בן זכאי? הרי החשש שלו שה' יענישו היה קיים אף לפני שהגיעו לבקרו.

נראה שהעובדה שמגיעים אליו ממשיכי דרכו, מדגישה בפני רבן יוחנן בן זכאי את תחושת הארעיות. איך האדם בעולמנו מקווה לחיות לנצח? על ידי הותרת מורשת וממשיכיה, אם אלו צאצאים ביולוגיים, ואם אלו צאצאיים רוחניים. אך ריב"ז מבין כאן כי אין אלו חיים לנצח. ממשיכי דרכו, תלמידיו, אינם צינור מהימן שילמד את תורתו בדיוק כפי שהייתה, שכן הם לא יכולים להיות נעדרי פרשנות. הם בוודאי ירחיבו, יפתחו ואולי אף יצמצמו את תורתו. אם עד עתה סבר ריב"ז שאין לו מה לפחד מהמוות, שהרי הוא העמיד בחייו תלמידים הרבה וממילא יחיה לנצח, מבין ריב"ז בראותו את תלמידיו נכנסים ובהתסכלו בעיניהם כי גם להם יש תורה, והם לא הולכים להמשיך את תורתו כפי שהוא הפיץ אותה. ריב"ז מבין את זמניות קיומו ובוכה בשל כך. אך שונה בכייה זו מבכייתו טרם עלייה לגרדום על ידי מלך בשר ודם, שכן הבכייה האחרונה היא בכייה על עצם הפסקת החיים, ואילו הבכייה הראשונה היא בכייה על קטנות האדם המתבטאת בהפסקת חייו לעומת נצחיות ה'.

הגמרא מכות י. "כל המזכה את הרבים… אל יתמכו בו"

מקשה רבנו: מדוע יש בעיה בכך שהרב יהיה בגן עדן והתלמדי יהיה בגיהינום או להיפך? הרי בין אם ילמד ובין אם לא ילמד להתלמדי שאינו הגון התלמיד יהיה בגיהינום?

עונה רבנו: הרב והתלמיד קשורים ביניהם, לכן מדרגתו של הרב, בהיותו בגן עדן, נפגמת, בהיות תלמידו בגיהינום, ולהיפך. אך מדוע הרב והתלמיד קשורים? נראה כי הרב והתלמיד לא קשורים כי הם שתי מהויות בעלות יחסי גומלין, כי אם מהות אחת מבחינה תורנית-אינטלקטואלית. ללא התלמיד, לתורתו של הרב אין שום קיום, ואילו ללא הרב, לצימאון הלימוד של התלמיד לא די. דומה הדבר לכותל וליסודות. הרב הוא הכותל והתלמיד הוא הבור אליו נכנס הכותל ומתייצב חלקו להיות יסוד הכותל. ללא היסודות, הכותל חסר קיום לטווח הארוך, ואילו ללא הכותל, ליסודות אין שום משמעות. זאת לעומת חברותא, שבה כל אחד מוסיף מדיליה אבן לכותל משותף, אך לעצם האבן יש קיום ומשמעות עוד טרם ההנחה המשופת, וכל אחד יכל ללמוד לבד והיה משיג לא מעט. החיבור בין חברותא מוסיף תורת חיים ומים רעננים לשני חלקיה, ואילו החיבור בין רב לתלמיד מביא חיים לחסרי החיים, ולא מוסיף לכאלה שכבר יש להם במידה קטנה יותר.

לפי יסוד זה, אומר רבנו, ריב"ז ראה שתלמידיו צדיקי עולם, ובוודאי ייכנסו לגן עדן, אך על עצמו אינו יודע כן, וממילא היותו בגיהינום יפגע אף בתלמידיו. נדמה שמתבטאת כאן יותר מכל התמסרותו של רב לתלמידיו, שכן לא אכפת לו על כך שהוא עצמו יהיה בגיהינום, אלא אכפת לו מזה ששהותו זו בגיהינום תפגע אף בתלמידיו.

כך גם החכמים בהגדה, עונה רבנו, חשבו שכל סיפורם ביציאת מצרים לא הועיל שום דבר, אך כשראו את תלמידיהם מאירים אחר אותו הלילה, הבינו כמה פעלו על תלמידיהם ולכן פסקו. כאן סתם רבנו ולא פירש מה הקשר ליסוד המתבטא אצל ריב"ז. נראה כי הם ראו אותם מאירים והבינו שהם נמצאים באותה דרגה. חששם היה שהם התקדמו והתעלו באותו לילה, אך תלמידיהם מאחור, אך תלמידיהם נשארו מאחור. לכן הם המשיכו כי הם הבינו שאם תורתם כל כך גבוהה גם תלמידיהם יכולים להתעלות כך, שהרי תורת הרב ותורת תלמיד חד הן, כאמור, ולכשראו את תלמידיהם מאירים פסקו.