התקוה לה_ לכב שבט הקוצקר ור לייבלה

התקוה לה' של אנשי האמת המוחלטת

לכב שבט, הילולתם של הקוצקר ושל ר' לייבלה איגר

להודיע שכל קויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך. כי מענין הזה נתוודע לדורי דורות לתמיד, כיוון שזו אמת מוחלטת לכל פרט לכולם, כיוון שזו אמת מוחלטת, איך שיעבור עליו שהדברים הרעים לא באמת נכנסים לאדם, אלא הם רק עוברים עליו, הם נמצאים לידו, אסור לו לקחת אותם פנימה, כיוון שהם באמת לא שם, יתחזק בקווי אל ה' יפנים יותר ויותר כמה אין לו איך להתחזק על הדברים הללו שעוברים עליו כי אם על ידי קיווי אל ה', אין זו הפנמה בחינת בטחון כיוון שאין לו כל מאבק ממנו הוא צריך להתבטח, שמזה גופא יוצמח לו הישועה כיוון שהישועה טמונה בה', באור אינסוף שבתוכו ולכן הכל תלוי בו ורק בו, ולא יבוש ולא יכלם לנצח כי ממי יבוש ויכלם? הרי שוב, המציאות החיצונית לא מאיימת עליו, היא עוברת עליו, לידו, מאחוריו, לא בתוכו, ואם יאמר האדם הלא יש כמה מיני הסתות ופיתויים מצד ההיפוך הדברים שאומרת המציאות החיצונית אינם אלא הסתות ופיתויים, המגמה שלהם ידועה מראש והם לא משכנעים כבר מההתחלה, הם מהרגע הראשון הם "ההיפוך", העומדים תמיד לנגד האדם לבטלו חס ושלום לבטלו ממש, כיוון שלבטל את התקוה שלו בה' משמעותה לבטל את עצמו, שאם יבטלוהו מהתקוה, מהו? הוא איננו, על זה נאמר 'ארור המן אשר בקש לאבדי', שגם זאת נפעל שלא יהיה יכולת לההיפוך להתגבר כי איך ההיפוך יוכל להתגבר? ההיפוך הוא ההיפך, הוא תמיד האנטיתזה, אין לו משמעות בפני עצמו, הוא העדר האמת, ולכן ברגע שאנו מתחברים לנקודת האמת הוא כבר לא שווה כלום, הוא מושתת אך ורק על ספקות ועל קטנות המוחין, רק יהיה כלה ונאבד מאליו, כיוון שכאמור, אין לו חיות בפני עצמו, ולכן כמו שכתבנו למעלה ר' לייבלה מדבר על תקווה ולא על בטחון, שכן אין כאן מאבק חיצוני, יש כאן מאבק עם איש קש, הנקרא המציאות החיצונית, והקדושה תתקיים במצב הקיים שלה ותתברך תתרבה לעד ולנצח נצחים. אמן, כן יהי רצון.

תורת אמת לפורים

לפי זה, אפשר להסביר את דברי רבו של ר' לייבלה, הקוצקר (אמת ואמונה רמא):

כל המועדים נכללו בפורים.

לכאורה, תמוה, זהו חג דרבנני מחודש, ואיך כל המועדים ייכללו במועד שלא היה קיים כאשר הם נוסדו! אמנם באמת כל המועדים תלויים ביסוד הזה של הקיווי לה'¹, כל המועדים הם הביטוי לנוכחות ה' בחיינו. פורים הוא עצם התקווה, הוא לא ביטוי שלה, הוא עצמותה, כיוון שהוא היה ההתמודדות עם ההיפך המוחלט, עם המן האגגי, העמלקי, ורק כך אפשר לבנות את התקווה באופן המלא (ואין תקווה אלא באופן מלא), רק על ידי נצחונה את האנטיתזה הגמורה לה. לכן כל המועדים נכללו (בלשון עבר, מרגע היווסדם!) באותה תקווה שתמיד תמיד נמצאת בתוכנו, ופורים הוא רק אירוע חד-פעמי בו התגלתה בהיסטוריה התקווה הזו באופן המלא, כדי להודיע לנו, כפי שר' לייבלה אומר, את גודלה של התקווה לה', אך באמת את פורים צריך לחיות כל השנה.

כאלה היו רבותינו, הקוצקר ור' לייבלה, אנשי האמת המוחלטת הנמצאת בתוכם פנימה, שלא בטחו בה', שלא התרגשו נוכח המציאות החיצונית, שהבינו שהיא אשליה שנועדה רק לחבר אותנו לתקווה (תקווה מלשון חיבור) לה'.