ה. סבא שלי, חסיד פיאסצנה

סבא שלי, חיים קנר, משיירי חסידי פיאסצנה – הרב ישי ליסנר

לסבא שלי קוראים חיים, והרבי נתן לו חיים פעמיים. הפעם הראשונה הייתה מעט לאחר לידתו, אז הייתה לו מחלה קשה, ואביו בא לרבי, נתן לו קוויטל. הרבי הורה להוסיף לשמו (יהושע יוסף) את השם חיים. הפעם השנייה הייתה כאשר הוא היה בגיל 14, אז רצו הוריו לעלות לארץ אך רצו גם שהוא יישאר בישיבת דעת משה של הרבי, כיוון ששם התורה, האמונה ויראת השמים. הרבי אמר על כך: אם הוא ירצה ללמוד, הוא ילמד גם בארץ. בכך הוא נתן לו חיים בפעם השנייה, כיוון שאם הוא היה נותר שם, הוא היה נרצח בשואה. כל חייו סבא שלי חי ונשם כל רגע ורגע את הרבי. בימים קשים באצ"ל ובלח"י כנגד הבריטים, הוא היה שואב כוחות מהפתק שהוא כתב שהוא מקשר את נשמתו לרבי.

באמת זהו תמצית שיטת הרבי, החדשנית ביותר מבחינה פדגוגית: להעביר את האחריות אל התלמיד. כל חייו היו במטרה הזו. לכן הוא היה אוסף את הילדים סביבו בשעת התפילות והטישים (לא המכובדים היו יושבים לידו בשעת הטישים, אלא דווקא הילדים), לחנכם ולקרבם.

הרבי היה איש של חוויות, לא של ספרים. "ספר תולדות אדם", הכוונה, כך הוא מסביר, שהחסידות אין עניינה הספרים, אלא תולדות האדם. באמת אין לי ספק שסבא שלי, אף שהיה מקדיש לי את כל ספרי הרב, לא פתח ולו פעם אחת את הספרים. באמת אני נפגשתי עם על התורה של הרבי גם בלי ללמוד את כל הספרים (שבתוכם נמצאת רוח הקודש), וזו תמצית שיטת הרבי, להדביק אחרים לא בספרים, אלא בחיים, וכך היה סבא שלי. על כך אמר סבא שלי כשהיינו בטיש והתקרבה שקיעה ועוד לא התפללנו, שכשאתה אצל רבי, אתה מעל הזמן.¹

סבא שלי היה אומר שכל פעם שהוא אומר נשמת הוא חוזר לנשמת של הרבי. בפיאסצנה אכן היו עובדים רבות על "שויתי ה' לנגדי תמיד", גם לפי הראב"ד שאפשר לדמיין בגשמות.