וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ שבת ראש חודש

וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ

שבת ראש חודש לאור הפטרתה

ננסה לראות את שבת ראש חודש לאור הפטרתה (ישעיה סו):

(א) כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי: (ב) וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה' וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי: (ג) שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה: (ד) גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ:…

ס (יב) כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ: (יג) כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ: (יד) וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד ה' אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו: (טו) כִּי הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ: (טז) כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי ה': (יז) הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אחד אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם ה': (יח) וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה לְקַבֵּץ אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי: (יט) וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן הָאִיִּים הָרְחֹקִים אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם: (כ) וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה': (כא) וְגַם מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר ה': (כב) כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם: (כג) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה': (כד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר:

הדברים מופלאים. אפשר היה להבין שהמהלך המתואר כאן הוא מהלך לטובת שמו של ה' שיקודש בגויים. לפי זה, היה מאוד מובן מדוע פסוק כד מתאר איזושהי מציאות סבירה, שכן כעת כולם יודעים שעם ה' לא מתעסקים. אמנם מלבד העובדה שאנו מוצאים שלא זו ההגדרה של קידוש השם (עובדה שמשה שואל את ה' "למה יאמרו הגוים" ונענה), תיאור זה משקף מציאות אחרת, למשל, בפסוקים יב-יג. דווקא מתוך העובדה שה' מנחמנו כמו אם, הוא מביא על ידינו את כל הגוים לירושלים, כשמנחות בידיהם, וכל זה רק "כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה'", וכמו כן, "כן יעמד זרעכם ושמכם". אך עדיין קשה מאוד: איך הדברים מתיישבים עם "ויצאו וראו בפגרי האנשים… והיו דראון לכל בשר"?

שבת וראש חודש הם שני זמנים חסרי תוכן לאומי. לעומת שלושת הרגלים, שהם או חגים חקלאיים המשקפים אקלים ארצישראל (שבועות) או חגים בעקבות אירוע עמישראלי (פסח) או גם וגם (סוכות), שבת וראש חודש הם חסרי תוכן לאומי. זה מאפשר לגוים השונים להגיע, מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, פתאום הם מרגישים שייכים. אמנם כאשר מעיינים יותר, מגלים כי שבת מלאה בתוכן לאומי: זכר ליציאת מצרים, "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם". כך גם ראש חודש, הוא ראש וראשון למערכת הזמנים הישראלית הייחודית, המופעלת על ידי ישראל ועל ידי הסנהדרי שבירושלים.

שבת וראש חודש לא זועקים תוכן לאומי ולכן הגויים מרגישים בנוח, אך באמת הם באים אך רק על בסיס התשתיות הייחודיות שנבנו בין ישראל לה'. הגויים מוזמנים למקדש, גם הם בניו של ה', אך מי שניסח ביחד עם ה' את היחס שלו לבניו איננו אלא הבן הבכור, "בני בכרי ישראל", והוא המבטא את מציאותו בעולם יותר מכל. הגויים מגיעים לירושלים ורואים את פגרי אותם האנשים, שכל חטאם היה לעשות את מה שכל הגויים עושים והרבה יותר מזה, והם שואלים את עצמם מדוע הם נשתנו מהם, מדוע ה' העניש את אותם אנשים ואילו הם ניצלו. הם מבינים כי לעם ישראל יש יחס מיוחד עם ה', הם מבינים כי אותם עונשים לא מבטאים את המרחק של ישראל מה', כי אם את הקרבה.

עם ישראל חטא כגויים כדי להידמות להם, וה' הבהיר לו כי הוא ממש לא דומה להם. זה מה שהגויים באים לראות, איך מתנהל עם השייך לה'. זוהי הנחמה של עם ישראל, שיבואו הגויים ויראו אותו בשיא המבוכה שלו, כאשר הוא חווה משבר כל כך גדול ביחסיו עם ה', ולמרות זאת לעולם לא יהיה עם שיש לו יחס מסוג כזה עם ה'. זוהי נחמתם של ישראל, כאם, המחדדת לבנה כי זה שאביו העניש אותו לא משקף את הפער כי אם את הזהות.

זו אמירה לישראל, וזו אמירה גם לגויים – אמנם אותם יחסים מיוחדים עם ה', מיוחדים הם לישראל, אך ישראל בנו כאן מקדש המקדש את היחסים הללו ופתוח לכולכם. אם תרצו, תוכלו להיות שותפים לכך. היחסים שלכם יהיו שונים מהותית, אך במקום הכי בסיסי של כולנו, אנחנו אחד עם ה', ולכן גם אתם תזכו להופעה מסוימת של יחסים אלה. שבת וראש חודש, בכך שהם פותחים את שערי המקדש לכולם, מגלים כמה ישראל הם השייכים הבסיסיים למקדש הזה, וכמה כל מי שייכנס, ייכנס בעקבותיהם.