ואתה ברחמיך הרבים הודאות חנוכה

ואתה ברחמיך הרבים

הודאות חנוכה

זיו חן זצ''ל

ואתה ברחמיך הרבים, עמדת להם בעת צרתם.

אפשר להבין שה' הוא אדון הכל, הוא מלך העולם, הוא השופט האובייקטיבי חסר הפניות ונטול הנגיעות. אנו מחדשים בתפילת על הנסים שלא היא, אלא הוא יתעלה מלא רחמים עלינו, הוא בצד שלנו. הוא לא נוטה לאף צד, הוא שייך לאחד מהם. הוא חלקנו ואנו חלקו, ולכן ריבנו הוא ריבו, נקמתנו היא נקמתו, וכיוצא באלה. זוהי נקודת המבט של חנוכה. נחדד אותה: אין הכוונה כאן שאנחנו שותפים לה', פועלים את מגמתו בעולם, אלא הכוונה היא שהוא שותף לנו, הוא מזדהה איתנו, רוצה בנו, אוהב אותנו, וממילא עומד לנו בעת צרותינו, שהן בעצם צרותיו, שכן בכל צרותיו לו צר.

ניתן לראות זאת בעובדה שהמקום בו נעשה הנס איננו אלא המקדש, ביתו של ה', שהוא גם ביתנו. מלכות יוון הרשעה רצתה לחסל את הביתיות שלנו עם ה', את השייכות שלו בתוכנו. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שלנו עמד בסתירה להלניזם שטען שהאל הרבה יותר גדול מהעולם וממילא לא יכול לנטות לצד מסוים בו, או שלחילופין הוא קטן בדיוק כמו האדם (רק קצת יותר חזק) וממילא הוא כבר לא אל. בעיניהם הייתה זו סתירה, ובעינינו זו הייתה ותהיה לעד החוויה הקיומית הכי טבעית והכי שורשית.

נר ראשון: רבת את ריבם

הריב שלנו הוא הריב שלך. כאשר אותם יוונים טמאו את היכל קדשך, כפי שזה פגע בך, זה פגע בנו, וכפי שזה פגע בנו, זה פגע בך. אך זה לעולם לא יהרוס את מה שיש בינינו. אפשר לטמא אותנו כטומאת הנידה, אפשר לשבות את עוזך, אפשר לצרור את תפארתך, תפארת ישראל, אך אתה תשוב תרחמנו, תאהבנו, תצא משום מקום, ממרומי מרומים, משמי שמי קדם להושיענו מידי צרינו-צריך. הפך החתום בחותמו של כהן גדול, האטימות, הסגירות, הפנימיות, מראות שלעולם-לעולם הם לא יצליחו להחריב את מקדשנו הפנימי. תמיד תישאר פינה שלך בלבנו, ותמיד תישאר פינה שלנו בלבך. נלחמת שם בעוז כה רב לא כיוון שזה חילול שמך, אלא כיוון שזה חילול שמך שלנו. רבת את ריבנו, לא משל היה זה ריבך, אלא כיוון שזה ריבך-ריבנו.

נר שני: דנת את דינם

דנת את דיננו. דין הוא צמצום, מסגרת, כפייה. התנועה הבסיסית היא התרחבות, ואז בא הדין ומכנס תנועה זו לתוך עצמה. דנת את דיננו, היית איתנו בצמצומנו, כביכול מיעטת עצמך כאשר אנחנו התמעטנו בשל היוונים הרשעים. כאשר הסתתרו עבדיך במרתפים ובעליות גג כדי ללמוד תורה בפחד אימים, הרגשת אתה כאילו אתה עומד בסכנה. כאשר יצאו בניך לקרב בחירוף נפש נגד אוייב החזק מהם פי כמה וכמה, חשת שחייך עלולים להיגמר. כאשר חנה מסרה את שבעת בניה להורג עבורך, הזלת דמעה רותחת לארץ, דמעה שאיימה להביא את העולם אל סופו. דנת את דיננו, התמעטת במיעוטנו, הצטמטמת בצמצומנו.

נר שלישי: נקמת את נקמתם

נקמת את נקמתנו. הזוועות, הרדיפות, הצרות, הכפיות הביאו אותנו לרגש הסביר של רצון לנקום. בנוהג שבעולם, אדם הרוצה לנקום בחברו רוצה לעשות זאת בעצמו, ואם עושה זאת אדם אחר יתכן שהוא יהיה מרוצה, אך לא יבוא על סיפוקו הרצון לנקום. למרות זאת, כאשר אתה השבת מנה אחת אפיים ליוונים הרשעים הרגשנו כאילו אנו בעצמנו נקמנו בהם.

נר רביעי: מסרת גבורים ביד חלשים

היינו גבורים והתמסרנו ונהיינו חלשים. אתה גבור לעולם ה', התמסרנו אליך מגבורתנו המדומה והפכנו לחלשים, וממילא נוצרו לנו כלים כדי להכיל את גבורתך שלך. לכן אנחנו החלשים ניצחנו את הגבורים על ידי מסירותנו לגבור מכולם. תודה לך על הזכות להיות גבורים בגבורתך.

נר חמישי: רבים ביד מעטים

הרבים, האלילים הרבים ועובדיהם, הוכנעו על ידיך לרגלי המעטים, לרגלי אלה אשר להם אל אחד בלבד. כאשר ויתרנו על העושר, מסרנו את הריבוי, התמסרנו אל המיעוט, אל האחדות, אל ההתחייבות למצוא את האל האחד בכל מקום ומקום – שאבנו ממך, האל האחד, את כוחותינו ואת יכולותינו.

נר שישי: רשעים ביד צדיקים

הכנעת את הרשעים, העשירים (רש"ע ועש"ר הם אותו שורש בהיפוך אותיות), בפני הצדיקים, בפני אלה שנקשרו אליך בעבותות אהבה ובכבלי התחייבות, אלה שמוכנים לוותר על הנפיחות העצמית השייכת לרשעים הגורמת להם לרצות לבלוע הכל ולהיות הכל, אלה המוכנים להיות איתך ורק איתך.

נר שביעי: טמאים ביד טהורים

מסרת בידינו, הטהורים, הלוחות החלקים, אלה המוכנים, כשצריך, לבצר את חומותיהם בפני החוץ למרות כל הטוב שיכול להיות בו, את הטמאים, את המלוכלכים, אלה שהתפלשו זה מכבר בזוהמת הרחוב, אלה שלא הבינו מה יש לבית, על כל מצומצמותו, להציע להם.

נר שמיני: זדים ביד עוסקי תורתך

הזדים, בעלי הזדונות, הכוונות, נמסרו על ידיך לעוסקי תורתך, לאלה שנפתחים לאופציה שאתה זה שתנהיג את חייהם, שאתה תיתן להם תורה, שאתה תדריך כל צעד וכל שעל בהם.