ושמחת בחגך

ושמחת בחגך: השמחה בחגים ובחג הסוכות

התורה (דברים טז) מלמדת:

(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: (יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ: (טז) שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם: (יז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

בפשטות, המצוה היא לשמוח רק בסוכות, בחג. אמנם חכמים מרחיבים זאת לכל הרגלים. מדוע? כיצד הם הבינו את הפרשייה?

כתב הרמב"ם בספר המצוות (נד):

והמצוה הנ"ד היא שצונו לשמוח ברגלים והוא אמרו יתעלה (ס"פ ראה) ושמחת בחגך. והיא המצוה השלישית מן השלש מצות הנוהגות ברגל. והענין הראשון הרמוז אליו בצווי הזה הוא שיקריב קרבן שלמים על כל פנים. ואלו השלמים נוספים על שלמי חגיגה והם נקראים בתלמוד (שם ז ב) שלמי שמחה. ומהקרבת שלמים אלו אמרו (שם ו: קדושין לד א) נשים חייבות בשמחה. וכבר בא הכתוב (תבוא כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני י"י אלדיך. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ג"כ בחגיגה (ב – י ב, יז א). וכולל באמרו ושמחת בחגך מה שאמרו ג"כ שמח בכל מיני שמחה. ומזה לאכול בשר בימים טובים ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים. ולשחוק בכלי ניגון ולרקוד במקדש לבד והיא שמחת בית השואבה (סוכה נ – נג ב). זה כולו נכנס תחת אמרו ושמחת בחגך.

כך החינוך (תפח) מלמד:

לשמוח ברגלים, שנאמר [דברים ט"ז, י"ד], ושמחת בחגך. והענין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה וכענין שכתוב וזבחת שלמים, והדר ושמחת בחגך, ובשביל הקרבת השלמים אמרו זכרונם לברכה [חגיגה ו' ע"ב] נשים חייבות בשמחה, לומר שאף הן חייבות להביא שלמי שמחה. ועוד אמרו זכרונם לברכה [שם ח' ע"א] שמח בכל מיני שמחה. ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין וללבוש בגדים חדשים וחילוק פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחוק בכלי שיר במקדש לבד, וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא [סוכה נ' ע"א]. כל זה שזכרתי בכלל ושמחת בחגך. ואמרו זכרונם לברכה במסכת פסחים [ק"ט ע"א] חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, ושם נאמר, תניא רבי יהודה בן בתירה אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר [דברים כ"ז, ז'] וזבחת שלמים ואכלת שם וגו', עכשיו אין שמחה אלא ביין שנאמר [תהלים ק"ד, ט"ו] ויין ישמח לבב אנוש. ואמרו עוד, במה משמחם, אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להן בבגדים נאים. והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים והגרים והחלושים, שנאמר אתה וגו' והלוי והגר והיתום והאלמנה.

הסביר המנחת חינוך:

והנה דעת הר"מ והרהמ"ח דמצות שמחה מה"ת לאו דוקא בשלמי שמחה אלא כל עניני שמחה הן אכילה ושתיה ובגדים כל דבר המשמח אך בזמן שבהמ"ק הי' קיים מצוה מן המובחר לאכול בשר שלמים אבל באותם אנשים שלא אכלו קדשים כגון טמא וערל כו' חל עליהם המצוה בכל מין שמחה ע"כ גם בזה"ז שבעוה"ר אין מקדש נוהגת מצוה זו מה"ת עיין בר"מ פ"ו מה' י"ט.

תוספות במועד קטן (יד:) חולקים:

נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה (ח.).

לפי דרכם של תוספות, מאוד קל להסביר מדוע שמצות שמחה תורחב לכל הרגלים, הרי בסופו של דבר, ברגלים כולם יש שלמי שמחה. גם לפי דרכם של הרמב"ם ושל החינוך, ניתן להסביר שברגע שהבינו שמצות השמחה, במובן הכי בסיסי שלה, קשורה לשלמי שמחה, הבינו שהיא שייכת בכל זמן בו יש שלמי שמחה, כלומר, בכל הרגלים, ומכאן המקור להרחבה אך עדיין יש בו דוחק מסוים, כיוון שבסופו של דבר, גוף המצוה, לא הקיום הלכתחילאי שלה, לא שייך במקדש דווקא, אלא בכל מקום, וממילא אין סיבה להניח שיש קשר מחייב בין המקדש לשמחה, ואם כן, אין סיבה גם להניח שמצות שמחה תורחב לכל הרגלים.

אנסה לבסס הבנה זו, דרך קריאה בפרשיות. ננסה למצוא ביטויי שמחה בתורה. בספר ויקרא (כג, מ) נאמר:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:

כאן השמחה קשורה לסוכות, ומתוארת כשמחה לפני ה'. בספר דברים (יב) נאמר:

(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: (ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:

כאן השמחה קשורה לשמחה במקדש, ומתוארת כשמחה לפני ה'. בספר דברים (טז) נאמר:

(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

גם כאן השמחה קשורה למקדש, והיא מתוארת כשמחה לפני ה'. במקרא בכורים (כו):

(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:.. (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

ובפרק כז:

(א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: (ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ: (ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ:

גם כאן השמחה מתוארת לפני ה', אמנם היא קשורה למעמד הברכה והקללה. מסקירה זו עולה שהשמחה קשורה למקדש. רק במקום אחד השמחה לא קשורה למקדש, במעמד הברכה והקללה, אמנם גם שם נראה שהשמחה קשורה לעולמו של המקדש, כיוון שבונים שם מזבח ומתוך הזבחים שמחים. אם כן, אפשר ששלמי שמחה ממסדים שמחה הקשורה למקדש. ממילא אין סיבה להניח שאם השמחה מופיעה בסוכות, היא שייכת רק בו; ההיפך, היא חייבת להתרחב לכל החגים השייכים כמותו למקדש.

אם כן, לפי זה, מדוע דווקא בחג הסוכות מופיע הציווי המורחב על ידי חכמים? רק בסוכות נאמר זמן השמחה: וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים, בעוד בכל שאר החגים נאמר רק שיש עניין שמחה. אם כן, ניתן לומר שהשמחה בסוכות היא שמחה התלויה בזמן, אנו שמחים מתוך הימים. בשאר החגים אנחנו שמחים כי התורה ציוותה אותנו לשמוח, בסוכות אנו שמחים ולכן התורה ממסדת את השמחה. לכן שלמי שמחה, שהם המיסוד של השמחה הטבעית, נלמדים דווקא מסוכות. יתכן שזה מסביר גם את ה"והיית אך שמח", שרק בסוכות ניתן להגיע למצב של שמחה מלאה, כיוון שרק בסוכות היא יוצאת מהלב ולא מנסה להשתלט על הלב.