זה היום לראש השנה

לק"י

יז אלול ה'תשעו

זה היום

לראש השנה

זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון.

שתי בחינות משמשות בהרמוניה מופתית בראש השנה.

בבריאת העולם, נחצבה ההוויה מקודשא בריך הוא, כביכול. אותו יום ראשון, היום הראשון של כל ההוויה, הוא היום היחיד שבו כל ההוויה הייתה נפעלת לחלוטין. באותו יום ההוויה התחילה לפעול ולהשפיע מעצמה. היא מתפתחת, מצמיחה, מגדלת ומתקדמת. אין היא יציר כפיו של אלוהיה גרידא, כי אם יציר כפיה שלה. ביום השני מתיימרת ההוויה להחליף את אלוהיה. מלכותו של האלוה נסוגה אחור כדי לפנות מקום לפעולת ההוויה.

בראש השנה, עת אנו ממליכים את ה' עלינו למלך על כל ההוויה, אנו בעצם נסוגים אחור. חטאה הקדמון של ההוויה מתוקן. כעת ה' שב להיות למלך על כל הארץ. זו בחינת זה היום תחילת מעשיך.

אך בחינה נוספת ישנה ביום זה. המלכת ה' זו שאנו עושים, ברגע הראשון, מדכאת ומכבה אותנו. אנו ממליכים את ה' ומעבידים את עצמנו. אנו חשים כי נאנקים אנו תחת עולו הכבד, תחת הנטל העצום של להיות עבד ה'. עבד ה' הוא לא החופשי. הוא העבד שבעבדים. הוא היצור הכי מסכן הקיים בעולם, כיוון שהוא העבד של מלך מלכי המלכים. רבו הוא רבם של כל הרבנים. מלכו הוא הנערץ שברודנים. במילים אחרות, אין לעבד ה' שום תפיסת יד בשום מקום בעולם, כיוון שכל דבר בו הוא נוגע שייך לרבו.

אך ברגע השני, לאחר הזעזוע השובר בו נמצא הממליך את ה', לאחר הטלטלה העמוקה אותה הוא חווה, הוא שומע קול מן השמיים. בקול זה קורא לו ה' לצאת מדיכאונו ולפעול במציאות. ה' מצפה מאתנו שנחזור לתחילת מעשיו, לעבדות האבסולוטית אליו, שנחווה את חווית ההכנעה לחלוטין, אך מיד לאחר שנעשה זאת, יהיה זה בחינת זיכרון ליום ראשון, כלומר, זכר לאותו עולם בראשיתי ועבדותי. במובן הזה, ה' מעוניין שבאותו יום נמליך אותו לחלוטין עלינו, אך מיד לאחר מכן, נבין שכל זה נועד רק לזיכרון, ובאמת, גם לנו יש אמירה וגם עלינו מוטלת המשימה ליזום, אך אם באותם רגעים נחוש כי עבדותנו האבסולוטית איננה אלא זכר, העבדות תהיה הצגה בלבד, וממילא כל מהותו של ראש השנה נפגמה.