חווית העבר בהווה לחג הסוכות

לק"י

כא תשרי ה'תשעז

חווית העבר בהווה

לחג הסוכות

הטור כותב את הטעם לישיבתנו בסוכה כזכר לענני הכבוד אף שבדרך כלל הוא לא כותב את טעמי המצוות. רבים הסבירו שבאמת אין כאן אמירה ברובד טעמי המצוות, אלא אמירה ברובד פרטי המצוות, ובאמת בא הטור ללמדנו שכוונת זכר לענני הכבוד בעת הישיבה בסוכה מעכבת להלכה, בנוסף לכוונת המצווה הרגילה בכל התורה כולה. כעת עלינו לשאול: למה? מה מיוחד במצוות הישיבה בסוכה?

בסוכה ישנו עניין של תשבו כעין תדורו. הישיבה בסוכה צריכה לשקף לחלוטין את הישיבה בבית. בסוכה אנו מנסים לדמות את סוכותיהם של יוצאי מצרים ככל שיותר. נראה שמהותית, עניינה של הסוכה איננו זיכרון, אלא חוויה. בסוכות איננו מנסים לשחזר את הישיבה בסוכה של יוצאי מצרים על מנת ליצור איזשהו זיכרון, אלא אנו עושים זאת על מנת לעורר את החוויה (או אולי לבטא את החוויה שלנו שכבר ישנה).

בכך שהסוכה היא זכר לענני הכבוד, היא תופסת נקודה מאוד ספציפית ביציאת מצרים (אלא אם נאמר שהיא בעצם מבטאת את כלל הדאגה האלהית לעם ישראל בהיותו במדבר, ובהחלט ניתן לומר כך), ולא את עצם יציאת מצרים (בשונה מהמצה ומהמרור שמסמלים נקודות יותר מהותיות ביציאת מצרים, את השעבוד ואת הגאולה), ולדברינו זה מובן בהחלט – אין כאן ניסיון לעלות איזושהי נקודה למודעות, וממילא אין כאן סימבולים, אלא יש כאן חווית חיים פשוטה, ומה יותר חווית חיים יותר מאשר המקום בו האדם מבלה את רוב זמנו ועתותיו – בביתו, או בנידוננו, בסוכתו.

לפי זה, ניתן להסביר מה מיוחד במצות הישיבה בסוכה, שבה ישנו צורך מיוחד בכוונת טעמה של המצווה. באמת איננו יושבים בסוכתנו אשר בכפר סבא, אלא בסוכתנו אשר במדבר סיני. לכן ברור שכל ההקשר קריטי לעצם המצווה, כיוון שחלק מהותי מהגדרת המצווה הוא חווית ההיסטוריה, וממילא אדם שלא מודע להקשר לא רק פספס את החלק הרוחני של המצווה, אלא את עצם המצווה. בכך אולי שונה פורים מסוכות, שכן בפורים ישנה איזושהי הסתכלות תמידית על ההווה. לפני כמה דקות היו היהודים בסכנת כליה, וכעת המה לא פחות משולטים בשונאיהם. ההווה הוא החשוב, לוחש לנו פורים, וכנגדו לוחש באזננו השנייה סוכות – ההווה הוא החשוב, אלא שהווה הוא העבר, היינו הך.