יום הסתמיות האנושית

יום הסתמיות האנושית

לפורים קטן

זיו חן זצ''ל

הרבי מליובאויטש בעיוניו על המנחת חינוך (סימן ה) מחלק בין שתי אפשרויות מהותיות בהבנת מצוות עשה שהזמן גרמן: האחת, מצוות שחלות רק בזמן מסוים. השנייה, מצוות שחלות תמיד, אלא שהגדרת החיוב שלהן הוא שרק בזמן מסוים חל החיוב. הוא מציע זאת לפי שמות המסכתות בסדר מועד: מסכת יומא עוסקת ביום הכפורים, שהוא חל בזמן מסוים, ואילו מסכת סוכה עוסקת במצוות סוכה שבחג הסוכות, שהיא חלה תמיד רק שהגדרתה היא שחלות חיובה קיימת רק בסוכות. לפי זה, מצוות חג הפורים, שהלכותיהן מופיעות במסכת מגילה, הן מצוות שחלות תמיד, אלא שחלות חיוב מעשיהן מוגבל לחג הפורים. באמת זה גם יכול להתבטא בזמן היחסית ארוך שיש למצוות הפורים (מגילה נקראת בין אחד עשר באדר לחמשה עשר בו).

נראה שההבדל בין האפשרויות הללו נעוץ בשני דגשים שונים, ה' והאדם. מצוות מהאפשרות הראשונה מדגישות את ה', את היפתחותנו אל התנועה שלו המתחוללת מלמעלה למטה המעבירה יום ומביאה לילה ומחליפה את התאריכים. לעומתן, מצוות מהאפשרות השנייה מדגישות את האדם, אתזה שהאדם הוא היוצר את התוכן ואת האופי של היום, והדבר היחיד שה' עושה הוא לומר לנו שקיים יום כזה בשנה.

במובן הזה, ביום הכפורים ובראש השנה העיקר הוא היום, כיוון שעניינם המלכת ה' ודבקות בו, והאדם בטל. אף בשבת העיקר הוא היום, יום השבת, כיוון שעניינה ההתבטלות שלנו ואין לנו בכלל מעשים. לעומתם, בפסח (פסחים) העיקר הוא מעשינו, כיוון שמוקדו של החג הוא חירותנו האישית והלאומית, עוד לפני הקשר עם ה'. בסוכות (סוכה) העיקר הוא מעשינו, כיוון שמוקדו של החג הוא היכולת שלנו להודות לה' על היבול שנתן לנו, ואם לאורך כל השנה היינו פסיביים ורק קיבלנו ממנו, כעת אנו אומרים תודה, וככל אומר תודה, אנו אקטיביים (אף שאקטיביות זו נובעת מתוך פסיביות). גם ביום טוב (ביצה) העיקר הוא מעשינו, ההתקרבות שלנו לה' המתבטאת בקרבנות ובשמחת יום טוב. גם בחול המועד (מועד קטן) הדגש הוא על מעשינו, והאיסורים שיש לנו על חול המועד מעטים ביותר, כדי שאנו ניצור את התוכן שלו.

כאמור, מסכת מגילה שייכת לאפשרות השנייה, כלומר, ה' מדגיש דווקא את האדם בפורים, את מעשינו. במגילה באמת לא מופיע שם ה', ורבים ניסו למצוא את מלכו של עולם בפעמים בהן כתובה המילה המלך ללא אזכור שם אחשורוש, אך אולי ה' באמת לא נוכח כלל במגילה. המגילה היא סיפורו של האדם. היא סיפורו של האדם הרע, המן וזרש, זה העושה רע ומייעץ לעשות רע, ללא שום סיבה אמיתית (דתיהם שונות), המגילה היא סיפורו של האדם הטוב, מרדכי ואסתר, שמנסה למצוא את הטוב בכל דבר רע ולהפכו, והמגילה היא סיפורו של האדם הסתמי, זה המוטה לכל אשר תקחנו הרוח (אחשורוש וושתי).

המגילה מלמדת שבעצם גם האדם הטוב וגם האדם הרע, אלה שמשמעות לחייהם, כאשר הם מנסים להשפיע על העולם, נתקלים בעובדה המצערת שהאנשים שדרכם אפשר להשפיע על העולם, לטובה או לרעה, הם אותם אנשים סתמיים. העובדה שאשחורוש נעתר להמן מקרית לחלוטין, וכן העובדה שהוא נעתר לאסתר. לא היו סיבות אמיתיות לכאן או לכאן. האנשים הסתמיים מושלים בכיפה. המגילה לא מספרת את סיפור גדולת ה', אלא את סיפור סתמיות האדם.

זוהי בחינת פורים קטן. פורים קטן הוא הפורים חסר הסיבה, הרי ההבנה היא שבפורים קטן לא קרה כלום, וממילא מדוע לחוגגו? פורים קטן הוא העלאת הסתמיות על נס, פורים קטן הוא חגיגת הכלום האנושית. אנו ביום זה שמחים בקיומנו הדל וחסר המשמעות כפי שהוא.