כג. חסד ה_ וצדקתו

חסד ה' וצדקתו

לכב ולכג תמוז, ימי פטירת סביי הקדושים והטהורים

וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים.

תהלים קג, יז

באופן מפתיע, דווקא יראיו הם אלה המושפעים מחסדו של ה' באופן תמידי. היראים, אלה הנרתעים, אלה החווים את הפער בינם לעליונים, אלה הנסוגים אחור לשמע שמו הגדול של אלהיהם, הם היחידים היכולים להתחבר לחסדו של ה' באופן תמידי, מה שמבטא את זה שהתחברותם אמיתית, כנה, נוגעת בלבם. מתפרצי הדלתות, שוברי המנעולים, מטפסי הגדרות, אלה המנסים לאחוז בנשגב מהם, לתפוס את שלא ניתן לתפוס בעצמותו, להיות מה שהם לעולם לא יוכלו להיות בהיותם גלומי גוש, קרוצי חומר ורחוקי אמת לא יוכלו לקבל את חסד ה' מעולם ועד עולם. ה' מלטף את הרועד מליטוף זה, ה' מקרב את מי שפוחד פחד מוות מקרבה אליו, ה' נותן למי שסבור שכליו יישברו אם ה' יתן לו.

צדקתו של חסד ה', האמת שבו, מחלחלת לבני בניהם של אותם יראים. צדקתו של חסד ה' היא זכותם של יראיו. בני בני היראים אינם יראים בעצמם, אך הם זכאים לחסד ה' מתוקף אותה יראה. אפשר להבין זאת כזכות משפטית – אדם עשה מעשה משפטי, למשל, קנה חפץ, ולכן גם יורשיו זכאים בו. אפשר להבין זאת גם כפעולה מיסטית, איזושהי הגנה שיש לאדם בעקבות מעשי אבותיו. עם זאת, שתי האפשרויות הללו קשות עד מאוד – מדוע שזכות רוחנית של יראת ה' תהיה משפטית? מדוע שזכות רוחנית תהיה מיסטית?

לכן נציע הצעה אחרת. לא בכדי הפסוק קרא לזכות זו צדקה, היא לא סתם מגיעה לבני הבנים, היא ממש שייכת לבני הבנים. יראי ה' שזכו לחסדו התמידי והאמיתי לא מסרו את זכותם לבני בניהם, אלא ממש טבעו אותה בתוכם. יראת ה' הגדולה שלהם נמצאת בתוך צאצאיהם מעולם ועד עולם. הם לא חיברו את עצמם לחסד ה'. התחתונים משתשלשלים מהעליונים, ולכן אם דור אחד מגלה את חיבורו זה, גם התחתונים עבורו, כלומר, בניו ובני בניו, חיבור זה גלוי עבורם. חסד ה' הוא אותו קו היורד מלמעלה למטה ומשקה את כל ההויה בטל חיים, ואם בנקודה מסוימת בקו הזה יש שכלול של סגולה, פיתוח של תכונה המוטבעת באותה נקודה, ההשלכות תתבטאנה לעד.

אותם בנים, אותם בני בנים, שלא זכו ליראת ה', מנקודת מבטם, צריכים לחפש אותה בעצמם. אל להם להשוות בינם ליראי ה' הקדמונים, עליהם לחפש איך הקדמונים הורישו להם תכונה זו על פי עצמם, ובתוך עצמם.