כג. נר, נשמה

נר, נשמה

כג תמוז, יום פטירת סבא סעדיה ז"ל

במשלי (כ, כז) אנו למדים:

נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן.

מה אומר הדימוי בין נר לנשמה? התורה (שמות כז, כ) כותבת:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

התמידיות במקדש מתבטאת בנר. כל דבר כלה, מעצם היותו גבולי, כלומר, מעצם היותו קים. כיצד ניתן לנצח את הזמניות הזו ולהגיע לחיי נצח? כדי שדבר מסוים יהיה תמידי, עליו להשאיר מאחוריו תולדות שלו. למשל, נר הוא אש, אך הוא לא משמש לאש, הוא משמש לאור. האש עצמה קיימת ופועלת את פעולותיה בעולם, אך ברגע שהיא נכבית היא כבר לא קיימת. לעמתה, האש שזכתה להותיר אחריה אור, שכבר בימי חלדה השקיעה כדי להאיר את העולם, תהפוך בעצמה לבעלת חיי נצח.

הזמניות היא מצב בו הגבול מתרכז בעצמו, מאמין בגבוליות שלו. אור הוא מצב הפוך מהזמניות, אור נוטה להתפשט, אור בא לעשות טוב, אור הוא נצח. לא סתם תולדת האין סוף היא אור אין סוף, האור הזה מהוה הכל לא כיון שהוא השליח של האין סוף לעשות זאת, אלא כי תכונה זו טבועה בעצמיותו.

כך היא גם נשמת אדם. אדם יכול להתרכז בגוף שלו, בגבול, בזמניות. אם יעשה זאת, ביום מותו הוא כבר יחדל מהתקיים, הרי כל מה שהוא הוא גוף, וברגע שגופו כלה, גם הוא כלה. לעמת זאת, אדם יכול גם להתרכז בנשמה שלו, להאיר את גופו באורה ולחדד על ידו אותו ובכך להשפיע גם עליה. מטבע הדברים, כיון שהוא מתרכז בנשמתו, ונשמתו היא אור, שכאמור נוטה להתפשט עוד ועוד, הוא גם ישפיע על אחרים, יוליד ויבנה, יצור וישכלל. אם יעשה זאת, ביום מותו הוא לא רק שלא יחדל מהתקיים, אלא ההיפך, הוא יהפוך להיות נצחי, לא נשמה נצחית וגוף גשמי, אלא רק נשמה נצחית. אדם כזה הוא נר ה', הוא חושף באורו שלו את אור האין סוף שבתוכו, את היותו חסר גבול, בסגולתו העמוקה ביותר.