כדי שתמליכוני עליכם, בני מלכים לראש השנה

כדי שתמליכוני עליכם, בני מלכים

לראש השנה

הגמרא בראש השנה (טז.) מלמדת:

אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם.

כאן עלינו לשאול: מהי החוויה הנדרשת בהמלכת ה' עלינו?

נראה את דברי הרמב"ן בדרשתו לראש השנה:

תרועה היא מדת הדין… ואונקלוס רמז זה שתרגם ותרועת מלך בו, ושכינת מלכהון ביניהון לדין יש שתי משמעויות, שאחת הן. האחת, מעשה צמצום. השנייה, מציאות צמצום. מציאות הצמצום היא עצם העובדה שהיה כאן יש, והוא כבר איננו. מציאות הצמצום יוצרת את האפשרות ל"שכינת מלכהון ביניהון", לנוכחות ה', שכן יש לו מקום להיכנס. אם כן, תרועה איננה דין במובן מעשה הצמצום, אלא היא דין במובן מציאות הצמצום, כאשר היא מתמלאת על ידי נוכחות ה'. ולפי שהתרועה מדת הדין אמר אשרי העם יודעי תרועה, שמקרבת אליה הדעת, כי הידיעה תאמר על הדבקות כמו והאדם ידע, בתולה ואיש לא ידעה דעת, שלא שייכת להנהגת הדין היא קו שמאל, אלא להנהגת הרחמים היא קו אמצע, מושגת על ידי התרועה, וזה ברור, שכן לא יתכן אמצע ללא ימין וללא שמאל, אך יותר מזה אומר לנו כאן הרמב"ן, הדין הוא עצמו הרחמים! הדעת היא עצמה הדין, בתרועה מתרחש התהליך כולו, שמאל ואמצע דרים בכפיפה אחת. ואמר יום תרועה יהיה לכם, כי היום יהיה לנו, ולא הוצרך להזכיר שופר, כי השופר רמז ביום והתרועה בו יום הוא רחמים, כיוון שביום יש שתי בחינות הפוכות, אך גם הן אינן אלא אחת. ישנו יום שהוא חסד, "להגיד בבקר חסדך", נוכחות ה' מלאה בארץ. לחילופין ישנו יום שהוא דווקא דין, הוא קורא לנו לצאת ולפעול, לשכלל את העולם ולפתחו. איך שתיהן יכולות לדור בכפיפה אחת? התשובה ברורה – יום הוא רחמים. יום שהוא חסד הוא יום השוטף את כל המציאות ומייתר את הפעילות האנושית, ויום שהוא דין הוא יום שמאפשר לנו את היציאה הזאת. שתי הבחינות ההפוכות האלה, לפעמים כך ולפעמים כך, הן אחת מהמשמעויות של קו אמצע, לא בתור שילוב הרמוני אלא דיאלקטי. והנה פירש הכתוב כי הוא יום דין ברחמים, והוא שאמר באשרי העם יודעי תרועה, כי תפארת עוזמו אתה, כי תפארת מדת רחמים, ועז מדת הדין ה' הוא התפארת של ישראל, או יותר נכון, העובדה שהם דין מאפשרת לו, כאשר הוא מגיע אליהם, להיות איתם יחד תפארת, רחמים, אמצע, אחדות מלאה, ואלו דברים מסתרי התורה הם ואין ראוי לדבר בהם ברבים וגם לא ליחידים.

נראה את דברי הרבי ר' צדוק בצדקת הצדיק (ד):

מצוה ראשונה שנתחייב האדם כשנעשה האדם בן שלוש עשרה שנה הוא קריאת שמע של ערבית שהוא הראשית כמו שנתבאר לעיל, כי הוא וברכות אחד רק שהברכות בפרט המעשים וזו בכלל על כל מעשה הקימה ועל כל מעשה השכיבה ושל ערבית קודם כדפתח ביה (ברכות ב' א) תנא דאקרא קאי. ויליף מברייתו של עולם לענין קבלת עול מלכות שמים דברישא חשוכא צריך קבלת עול מלכות שמים אף מתוך החושך והסכלות והעדר המעשים ואז סופו לקיימה בעושר ונהורא דיממא השגה הברורה שעל ידי זה נמשך המעשה.

המצווה הראשונה שאדם מתחייב בה היא קריאת שמע של ערבית, שהיא קבלת עול מלכות שמים לא מתוך יוזמה ועוצמה אלא מתוך קבלה וחולשה, מתוך "סכלות והעדר מעשים". מתוך זה, תגיע קריאת שמע של שחרית שהיא קבלת עול מלכות שמים מתוך יוזמה ועוצמה, המבוססות על השגה ברורה ועל ראיה בהירה.

לפי הדברים הללו ניתן לומר שראש השנה, הוא תחילת קבלת עול מלכות שמים, אנחנו ממליכים את ה' מתוך דין, מתוך קבלה וחולשה, לא מתוך השגה ברורה, אנחנו נפתחים להכיל, השפע ייכנס אלינו, אנחנו לא נתפוס שום דבר, אנחנו נשחרר אחיזה. הרחמים של ראש השנה הם בהמלכתנו אותו על עצמנו. הדברים מתחדדים בשנתנו, שבה ראש השנה איננו רק בראשית השנה ובראשית החודש, בהן אנחנו חשופים לגמרי, ללא שום כלים שהצלחנו לצבור אלא הוא גם בשבת, הלוקחת גם את הכלים שיש לנו ומשביתה אותם.

אלא שהמשנה (שבת יד, ד) מלמדת:

רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם.

לפי זה, אותה המלכה שאנחנו ממליכים את ה' עלינו, לא אומרת שאנחנו עבדים, אנחנו בני המלך! זה שאנחנו ממליכים את ה' עלינו לא הופך אותנו לפסיביים, אלא דווקא לאקטיביים, לא פותח אותנו, אלא נותן לנו כלים. גם דברים אלו מתחדדים בשנתנו, ה'תשפא, שהיא נוטריקון של תהא שנת פרו אקטיביות.

אמנם אולי יתכן מבט שלישי (שממנו בעצם נובע הכל, הוא המבט הראשון). גם בני המלכים הם סוג מסוים של עבדים. "אם כעבדים, עינינו לך תלויות עד שתחננו", אנחנו אחד עם ה', ה' חונה בתוכנו ואנחנו חונים בתוכו, לכן עינינו לו תלויות, יש בינינו קשר תמידי, המבטא את האחדות הזו ומחדד אותה. במובן הזה, גם בני מלכים הם עבדים. גם בני מלכים, עם כל המלכות אותה הם נוהגים בעולם, כפופים אליו, יש ביניהם אליו איזשהו מרחק. הרבי ר' צדוק חידד את המרחק, אך ר' שמעון חידד את זה שהמרחק והקרבה אינם שני דברים שונים, אך בהמלכת ה' עלינו אנחנו מבטאים ומחדדים את האחדות בין שתיהן. אם כן, מדרגת בני מלכים מגלה את האחדות בין היות בנים להיות עבדים.