כיוונים של זיו לחנוכה

לק"י

כיוונים של זיו לחנוכה

תשפד

חנוכה

תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין- נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן

המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית

.הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך

אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד

אמר: טעמא דבית שמאי- כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל- .כנגד ימים היוצאין

וחד אמר: טעמא דבית שמאי- כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל - דמעלין בקדש ואין

.מורידין

מקובלנו שלעתיד הלכה תיפסק כבית שמאי, ואם לעתיד לבוא הלכה תיפסק כבית שמאי, הרי שבסוד הדברים הלכה מאז ומעולם נפסקה כבית שמאי, ואנו נקראים רק לגלות זאת. בדרך

מן השמים אל הארץ ובחזרה אל השמים, אנו אחראיים בעיקר על הכיוון השני, אמנם אחרי

.שתסתיים מלאכתנו יתברר כי השמים אינם רק היעד שלנו, אלא גם תחילת המסע

.נר ראשון האוהב ישראל מאפטא עסק בשיטת ר' יוסי בר אבין. סוף סוף, הוא מעיר, לא התבאר מדוע ללכת דווקא על פי הימים הנכנסים או דווקא על פי הימים היוצאים, לכאורה אלו

שתי שיטות ספירה , ללא שום טעם. האוהב ישראל מקדים על פי התירוצים המקובלים לקושיית

,הבית יוסף שבכל יום היה גנוז כל הנס של ה ימים ,הבאים. כאן נחלקו בית שמאי ובית הלל האם לפיכך כל לילה יש להדליק נרות עבור כל הלילות הבאים, כנגד ימים הנכנסים, שכן זהו הנס עצמו, או שזה לא משנה, כיוון שפרסום הנס הוא הנקודה, ובו דווקא ההיפך, כל יום התגלה

יותר ויותר .גודל הנס

,זוהי המחלוקת בין בית שמאי, המקדימים את השמים לארץ, את הנס לפרסומו, לבית הלל

.המקדימים את הארץ לשמים, את פרסום הנס לעצמו אנו פוסקים הלכה כבית הלל, אמנם .לעתיד לבוא יתברר כי מלכתחילה כל עניין פרסום הנס עצמו היה רק פנימיותו

.נר שני .ניתן לומר הסבר נוסף ביסוד מחלוקת בית שמאי ובית הלל על פי ר' יוסי בר אבין חנוכה הוא חינוך והנרות הם מודעות, ונחלקו התנאים בשאלה באיזו מודעות אדם מצווה לחנך את ילדיו, את תלמידיו ואת עצמו, האם במודעות לימים הנכנסים, כלומר, למשימות הגדולות

העומדות לפתחו, או ב מודעות דווקא לימים היוצאים, כלומר, להישגים הנכבדים שהוא כבר הגיע אליהם. להלכה אנו פוסקים כבית הלל, כי אם נהיה מודעים למשימות הגדולות בלבד, לא יהיה בנו הכוח להמשיך הלאה, וזה שאנו מודעים להישגים הנכבדים נותן לנו אותו כוח כדי

להמשיך הלאה למשימות הגדול ות , אמנם כל זה לתיקון ע ולם במלכות שדי ומתוך כך

להתעלותו , ולכן העיקר כבית שמאי, שכן אדם נברא לעולם כדי להשיג אותן משימות גדולות .

.נר שלישי עוד הסבר. חנוכה עניינו האור, ונחלקו התנאים בשאלה האם עלינו להתמקד באור שנכנס אלינו פנימה, ימים הנכנסים, או באור שיוצא מאיתנו החוצה, ימים היוצאים. להלכה עלינו להתמקד בימים היוצאים, כיוון שהעיקר הוא תיקון עולם במלכות שדי והתעלותו, אמנם

לק"י

לעתיד לבוא כאשר מלאכה זו תושלם, יתגלה כי כל זה היה רק כדי שהעולם יוכל לקבל את

האור פנימה.'אל תוכו, ולעורר בכך את האור שכבר בתוכו, את עצמותו, שאחת היא עם ה

.נר רביעי :עוד הסבר, על פי התולדות בפרשת לך לך

נ"ל דפליגי בית שמאי ובית הלל בנר חנוכה, דבית שמאי ס"ל פוחת והולך, ובית הלל

ס"ל מוסיף והולך וכו' (שבת כא ב), והנה קי"ל אלו ואלו דברי אלוקים חיים (עירובין יג

.ב), ואיך יובן זה כאן

ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דכתבתי כי האדם הוא סולם מוצב

ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב), ר"ל

כשהוא סובר שהוא רחוק מהש"י והוא מוצב ארצה והוא מן היורדים, הוא קרוב להש"י

וראשו מגיע השמימה. וכשסובר שהוא קרוב ל הש"י וראשו מגיע השמימה והוא מן

.העולים, אז הוא רחוק מהש"י ומוצב ארצה, והוא מן היורדים וכו', וק"ל

ובזה יובן ענין נר חנוכה, אם נראה לו שפוחת והולך אז הוא מוסיף והולך, וכשנראה לו

שמוסיף והולך, אז הוא פוחת והולך, וק"ל. עוד י"ל, דכתבתי בכמה מקומות, כי המיעוט

,לתכלית הריבוי וכו'. ובזה יובן כי מה שפוחת והולך הוא לתכלית שיהי' מוסיף והולך

.וק"ל

התולדות מסביר בשני אופנים את היחס בין בית שמאי לבית הלל. באחד, מדובר בשתי מציאויות מקבילות, שאדם שסבור שהוא מוסיף והולך, באמת הוא פוחת והולך, ואדם שסבור שהוא פוחת והולך, באמת הוא מוסיף והולך. נראה שכוונתו לומר שכאשר אדם הוא בעל גאווה

וסובר שהוא מוסיף והולך , עליו להכיר כי ההיפך הוא הנכון, וכאשר אדם הוא בעל ענווה וסובר שהוא פוחת והולך, עליו להכיר כי ההיפך הוא הנכון. בשני, מדובר בדינמיקה, ידע אדם שכאשר הוא מוסיף והולך, זה כדי שהוא יהיה בעתיד פוחת והולך, וההיפך. נראה שכוונתו לומר שהאדם

חי ברצוא ושוב, ושהרצוא מא .פשר את השוב ושהשוב מאפשר את הרצוא

,דברים אלו של התולדות הם על עצם ניסוחי בית שמאי ובית הלל, פוחת והולך ומוסיף והולך אמנם מתבקש להסביר על ידיהם את ר' יוסי בר אבין, על ימים הנכנסים כנגד פוחת והולך

.וימים הנכנסים כנד מוסיף והולך

כנראה התולדות לא יסכים עם דברינו, אמנם באופן הראשון, לעתים נכון להיות בעל תודעת פוחת והולך, כאשר אדם רואה את מה שהוא עוד לא תיקן והשלים בעולם, ולעתים נכון להיות

בעל תודעת מוסיף והולך, כאשר אדם רואה כמה הוא במגמה לעשות זאת, ומעל הכל– הוא לא פוחת או מוסיף בעבודת עצמו, אלא בעבודת קונו. יוצא שהאופן הראשון מתאר את

המציאות הלכתחילאית– אדם צריך להיות פוחת והולך ומוסיף והולך, במובנים הנכונים, והשני

מתאר את המציאות הבדיעבדית– ואם לא הצליח לעשות זאת במובנים נכונים, ה' כבר יוביל

.אותו אליהם הכל לשיקוף מגמת התעלות ה.עולם, ובמרכזו זו של ישראל ושל כל אדם ממנו

.נר חמישי כעת נעבור ל יסוד המחלוקת על פי ר' יוסי בר זבידא . המגיד מקוז'ניץ בספר עבודת

:ישראל [וישב] כותב

פליגי שם בית שמאי ובית הלל, בית שמאי אומרים פוחת והולך כנגד פרי החג, דהיינו

שדעת בית שמאי שעל ידי נר חנוכה והמשכת הקדושה נדחים החיצונים לכן אמרו

לק"י

פוחת והולך כמו פרי החג כנודע כוו נ תם. ובית הלל אומרים מוסיף והולך, כי הכוונה

להמשיך הקדושה ולהאיר לכל, וזה מעלין בקודש שזה עילוי לקדושה ואין מורידין דהיינו

.בחינת אי"ן מורידין גם כן להאיר למטה

בית שמאי מתרכזים בתנועת הפחיתה, דחיית החיצוניים, פוחת והולך כנגד פרי החג, ולעומתם

בית הלל מתרכזים בתנועת ההוספה, ההארה לכל, גם לחיצונים, מעלין בקודש ,, ואי"ן מורידין

.מורידים את האין למטה שני ביאורים בדברי הקוז'ניצר , על פי פסיקת ההלכה, עתה כבית

.הלל, ובעתיד כבית שמאי האחד, שלי, עתה אנו פוסקים כבית הלל, כיוון שאנו יודעים שאין בכוחנו לדחות את החיצוניים באמת, אז אנו מתמקדים בתנועת ההארה, למרות שבסופו של

.דבר גם החיצוניים מקבלים ממנה ולא נדחים לעתיד לבוא נפסוק כבית שמאי, כיוון שאז יהיה

בכוחנו לדחות את החיצוניים באמת. השני, של הלל, עתה אנו פוסקים כבית הלל, כיוון שאנו לא יודעים להבחין בין הפנימיים לחיצוניים, אז אנו מתמקדים בתנועת ההארה. לעתיד לבוא נפסוק כבית שמאי, כיוון שאז יהיה בכוחנו להבחין. כך או כך, גם בית שמאי מדברים רק במצב

שיש בו חיצוניים, אמנם לאחר התיקון ש לנו לעתיד לבוא כאשר נפסוק כבית שמאי, גם בית .שמאי יודו לבית הלל שהכל הוא בעצם רק גילוי אור ה' בעולם

.נר שישי .מדוע לבית שמאי ללמוד את חנוכה מסוכות, "כנגד פרי החג"? נציין לכך שני טעמים האחד, מסיבה כלשהי, שעתה לא נתייחס אליה, מוסכם שיש תנועה בימי חנוכה, הוספה או ,פחיתה. אם כן, חנוכה יכול להילמד רק מחג שיש בו תנועה. בחגים בעלי יום אחד בלבד

כשבועות, שמיני עצרת, ראש ה שנה ויום הכפורים לא ניתן ללמוד דבר לחנוכה, הרי הם חגים בעלי יום אחד בלבד, וגם מפסח לא ניתן ללמוד דבר לחנוכה, שכן הוא אמנם חג ארוך, אך הוא סטטי, "כאלה תעשו ליום שבעת ימים". אם כן, החג היחיד שניתן ללמוד ממנו את חנוכה הוא

חג הסוכות. השני, חנוכה מופיע .במעגל השנה אחרי סוכות

המשותף לשני הטעמים הללו הוא שלדעת בית שמאי, פוחת והולך כנגד פרי החג כיוון שהוא

קודם להם, בטעם הראשון במובן של בניין אב, מדאורייתא לדרבנן, ובטעם השני במובן של

.המשכיות, מחג אחד לבא אחריו בפועל לעומתה, לדעת בית הלל, מוסיף והולך כיוון שמעלין

.בקודש, דרבנן יותר מפותח מדאורייתא, והמאוחר יותר משוכלל מהמוקדם להלכה פוסקים כבית הלל, כיוון שברובד החיצוני אכן כך זה נראה, אמנם לעתיד לבוא, כלומר, בעומק, פוסקים כבית שמאי, כיוון שכך זה ברובד הפנימי, תמיד המאוחר רק משקף את המוקדם לו. כל זה

.בסדר כלל ופרטים

.נר שביעי :בספר שבת של מי על הסוגיה הסביר את יסוד המחלוקת

טעמא דבלילה האחרון אינו מדליק יותר מנר אחד או כנגד פרי החג כשם שהפרים היו

מתמעטים כדי שיתמעטו האומות ויגבר ישראל כך אנן בנר חנוכה נעביד כן כדי דיחוס

רחמנא עלן ויפריקנן ויתמעטו האומו' ויראנו נפלאות כימי החשמונאים ולב"ה הוספה

.בעי דמעלין בקודש ולא מורידין

טעם בית שמאי, פוחת והולך כנגד פרי החג, כדי שתפחתנה ותלכנה האומות, אך טעם בית

הלל לא מוסבר בדבריו. ניתן לומר שיש כאן מחלוקת בשאלה מה אנו עושים בחנוכה– עוסקים בלאום או בדת, ביחס ישראל והאומות וממילא התנועה שלנו היא מלחמה או בקודש וממילא ,התנועה שלנו היא העלאה והתעלות. כעת, הלכה כבית הלל, כיוון שעוד לא הושלמה הגאולה

,אך כאשר תושלם יתברר שגם עיסוקנו בדת הוא רק מצד היותה אורח החיים של הלאום .בהיותו לאום אלהי, וממילא תהיה הלכה כבית שמאי

לק"י

.נר שמיני:המהרש"א על הסוגיה מקשה ומתרץ

יש לעיין דודאי לא פליג ב"ש בהא דמעלין בקודש דילפינן מקרא כפירש"י ובפרי החג

ודאי דאיכא טעמא כדאמרינן לפי שהם נגד ע' אומות עובדי כוכבים שיהיו פוחתין

והולכין וי"ל דה"נ איכא טעמא כמ"ש הב"י והרא"ם בתירוץ א' שהיה הנס גם בליל

ראשון לפי שהיה מעיקרא מתחלק לח' חלקים נמצא ח' חלקים שמן היו פוחתין

והולכים מלילה ללילה וה"ק ב"ש כנגד פרי החג כיון דאיכא טעמא לית לן למיחש להא

.דמעלין בקודש כו' ה"נ הכא איכא האי טעמא וק"ל

,וכי בית שמאי חולקים על העיקרון של בית הלל, שמעלים בקודש? הרי זה נלמד מפסוק! לא ,העיקרון שמעלים בקודש הוא ברירת המחדל, אך כאשר יש סיבה לנקוט בדרך אחרת, למשל

השוואה לפרי החג, העיקרון מצד עצמו לא חל . ,נראה שכוונתו שזה מוסכם גם על בית הלל

אלא שחלקו על ההשוואה לפרי החג וממילא נותרו שוב עם ברירת המחדל . ,מעלים בקודש זוהי התנועה הכללית, אמנם בנסיבות פרטיות מסויימות יתכן שניאלץ לפעול באופנים הסותרים

.אותה, אך באמת כולם מסכימים שהן רק פרטיות, הכל חלק מהתעלות העולם

תשפג

חנוכה

.כיוון להדלקת נרות שבכל יום וסיפור אחד מקרבות החשמונאים שני ניסים מצויינים בחנוכה: נס הנצחון ונס פך השמן. ניתן לחדד כי נס הנצחון הוא הנס הגשמי, ונס פך השמן הוא הנס הרוחני. מהו היחס ביניהם? הרבי מליובאוויטש הבחין בין "ימי שמחה" שנקבעו על הנס

הגשמי להלל שנקבע על הנס הרוחני. ההלכה שאנו קובעים הלל (דווקא) על ניסים ,גשמיים וכמו כן, חוסר הסבירות בהבנה שנקבעו שני מועדים שונים, לכאורה לא קשורים, באותם תאריכים ללא שום חיבור ביניהם, ועוד העובדה שנס הנצחון אירע שנים אחרי טיהור המקדש

ונס פך השמן מה שמקשה מאוד על ההבנה שדווקא בתאריכים הללו יחולו ימי השמחה על נס .הנצחון, מובילים אותנו לדחות את דבריו ולהציע הסבר אחר, במובן מסויים הפוך

שמונה נרות אנו מדליקים בחנוכה, ושמונה קרבות לחמו המקבים בסלווקים (אמנם בקרב האחרון, קרב אלעשה, הייתה מפלה למקבים, ורק שנים לאחריו על ידי לוחמת גרילה הצליחה יהודה לגרש את יוון מארץ הקודש, אך הקרבות המסודרים היו שמונה במספר). אנו מאחדים

בין הניסים הללו, הנס הגשמי והנס הרוחני, נס הנצחון ונס פך השמן, יתכנסו יחד לשמונה ימים, ויותר מכך, ה' בעצמו עושה הניסים כיוון שהנס הגשמי והנס הרוחני יהלמו האחד את

.השני, שכן זהו הסדר האלהי ישראלי במציאות, הקודש הכללי מופיע בכל הניסים הללו גם יחד

.נר ראשון הבית יוסף הקשה מדוע אנו מציינים גם את היום הראשון, הרי ביום הראשון לא היה נס. הבית יוסף עצמו מתרץ בשתי דרכים עקרוניות. האחת, הבינו שאם יתנו בנרות את כל הפך לא יישאר לשבעת הימים הקרובים שמן, ולכן נתנו מלכתחילה כל יום רק שמינית, והנס

היה שמשמינית דלק הנר לכל .משך הזמן

המהר"ל בנר מצוה דוחה תירוץ זה, כיוון שכתוב "יערך אתו אהרן מערב עד בקר", ומכאן שלא רק שהנר צריך לדלוק מערב עד בוקר, אלא גם יש לערוך אותו מערב עד בוקר, מה שלא מתקיים לפי דברי הבית יוסף, שכן ערכו רק שמינית, וטוב שבלילה הראשון יקיימו את המצווה

ובשבעת הלילות שא .חריו לא יקיימו אותה כלל, משבכל שמונת הלילות לא יקיימו שום מצווה

לק"י

לכן המהר"ל מתרץ בדרך אחרת– נתנו מלכתחילה את כל השמן בנרות, אלא שהנס היה שרק שמינית מהנר דלקה כל לילה. לפי זה מתקיים עקרונו של המהר"ל שהעריכה תהיה עריכה מערב עד בוקר ולא פחות מכך (אמנם קשה שכן לפי זה לכאורה העריכה הייתה שלמה רק

.)בלילה הראשון, אף שקיימו את המצווה בכל הלילות

אלא שהבית יוסף עצמו כאמור מתרץ בדרך נוספת– ערכו את הנר מהפך מערב עד בוקר ומילאו אותו, אלא שבסופו של דבר, או שבפך נשארו עוד שבע שמיניות, או שבנר עצמו נשארו עוד שבע שמיניות. לכאורה, לפי דרכו זו של הבית יוסף מתקיים גם עקרונו של המהר"ל, שכן

העריכה היא מערב עד בוקר. כעת נשאלת השאלה, אם מתקיים עקרונו של המהר"ל בדרכו

?השנייה של הבית יוסף, מדוע המהר"ל לא הולך בה

נשים לב שלפי דרכו השנייה של הבית יוסף יוצא שאמנם היה נס ביום הראשון, אבל הוא לא ,היה עבור היום הראשון, אלא רק כהכנה ליום השני, הרי בין אם היה הנס הזה ובין אם לא

כיוון שהנס הוא מכך שנשאר שמן בפך או בנר ולא בעצם ההידלקות, הנרות היו דולקים ביום הראשון לגמרי. יתכן שזו הסיבה מדוע המהר"ל דוחה דרך זו, לפי שיטתו צריך להיות נס לא

רק בכל יום, אלא גם עבור כל יום. זו הסיבה מדוע הוא הולך גם בדרכו שלו – כל יום היה נס

.באותו אופן, כל יום דלקה רק שמינית מהשמן

נחדד בדברי המהר"ל, נס חנוכה הוא נוכחותו הנגלית של ה' במציאות, המתבטאת בברכת השמן המועט הזה שמספיק לשמונה ימים, זהו יסוד אין סופי בתוך מרחב סופי, הקודש, בהיותו הקודש הכללי, המנצח את העולם, ההופך אותו לנצח. לא יתכן לפי זה שנס חנוכה יכלול יום

אחד שבעצם אין עב.ורו נס

.נר שני בפורים אנו אומרים "הרב את ריבנו" בגוף ראשון ואילו בחנוכה "רבת את ריבם" בגוף ?שלישי. מדוע הריז'ינר מבחין בין פורים בחנוכה. בפורים הייתה אתערותא דלתתא שקדמה

לאתערותא דלעילא– "לך כנוס את כל היהודים". לעומתו, בחנוכה הייתה אתערותא דלעילא בלבד, שכן אנו לא מכירים לא בסיפור כפי שהוא מופיע אצל רבותינו ולא בספר מקבים או

ביוסיפון איזושהי תפילה המונית כזאת. לכן, מסביר הריז'ינר , בפורים שהייתה בו אתערותא

"דלתתא אנו אומרים "הרב את ריבנו ,, שכן יש לו איזושהי שייכות אלינו ואילו בחנוכה אנו

"אומרים "רבת את ריבם שכן אי .'ן בו איזושהי שייכות אלינו, הכל מגיע מה

נציין שמתוארים כמה מעמדות בהם מתתיהו או מי מבניו מכניסים תורה ואמונה, ממש ככהנים משוחי מלחמה, למורדים וללוחמים בשם ה', אך לא באופן של תפילה, שהיא אתערותא דלתתא, אלא באופן של חיזוקם לקראת הקרב. ניתן לומר שמעמד כזה איננו אתערותא דלתתא

אלא בעצם הופעה של אתערו תא דלעילא, ובמובן הזה, זה לא שבחנוכה אין שייכות אלינו, אלא שהשייכות לא יזומה על ידינו, עלינו רק לשקף אותה. זהו ההבדל בין אוהב שבשל אהבתו לאהובו פונה אליו ורוצה בקרבתו לאוהב שבשל אהבתו לאהובו הולך בשליחותו ומקיים את

.רצונו, בין רצוא לשוב

ההנגדה הזו בין פורים לחנוכה כרצוא ושוב יכולה לקחת אותנו להבנת היחס בין הרצוא לשוב בחיי עבודת ה'. מצד אחד, ישנו יום אחד בפורים בלבד ושמונה ימים בחנוכה, ומצד שני, לעתיד לבוא כל החגים, ובכללם חנוכה, עתידים להתבטל מלבד פורים. אם כן, עתה העיקר הוא בחינת

,חנוכה השוב, תיקון עולם במלכות שדי בשמו, אך לעתיד לבוא, כאשר נמלא תפקיד זה לגמרי , ,תתחיל חזרתנו לשורשנו, בחינת פורים, הרצוא, ומגמת התעלות העולם שה' מנהיג בעולמו

.דווקא מכל הירידות ומכל ההתרחקויות, תתגלה כזו שהובילה הכל מלכתחילה

לק"י

.נר שלישי הרב שמואל זעפרני [אעירה שחר סו] מלמד כי נס פך השמן לא היה כלפי חוץ, כלפי ,]היוונים, כי אם כלפי פנים, כלפי המתייוונים. הוא ממשיל, על בסיס דברי הנביא עובדיה [א, יח את ישראל לאש ואת הגויים למים. לטעמו, תנועת ההתייוונות ניסתה להתערות בגויים והרעיון

הזה נידון ל כישלון, שכן כאשר האש, ישראל, מתערה במים, הגויים, היא נכבית, ההתבוללות פשוט מוחקת את העם היהודי, ואילו כאשר האש, ישראל, נפרדת מהמים, הגויים, אך קרובה ומשפיעה להם, כמו כאשר הם בתוך כלי על מקור אש, היא מחממת אותם, היא מקרבת אותם

.לשורש היש

על גבי דבריו נאמר שהאש נמשכת תמיד למעלה והמים נמשכים תמיד למטה. ישראל נמשלו לאש שכן בהם תתגלה מגמת התעלות העולם שה' מנהיג בעולמו, ואילו הגויים נמשלו למים

.)שכן הם מתנגדים לקיומה של מגמה זו (מה שלא יצליח להם

.נר רביעי מדליקים נרות חנוכה משמן, שמן הוא קודש, "שמן משחת קודש" וכפי שמובא במהר"ל נר מצוה, להורות שכל האור שיש בעולם הזה נובע מהקודש הכללי המופיע בו .

.נר חמישי "אחיי גיבורי התהילה", הם המקבים הגיבורים שהיו מוכנים למסור את הנפש כדי

שת היה אחר כך בזכ ו תם תהילה לה', מתוך אחדותם.

.נר שישי .בחנוכה האור הוא דווקא למעלה משלושה טפחים ודווקא למטה מעשרה טפחים בימי בית שני אנחנו נמצאים בתנועה מלמעלה למטה לתיקון עולם במלכות שדי, ובימי בית שלישי שהולך ונבנה במלמטה למעלה, להתעלותו וחזרתו לשורשו. בימי בית שני אנחנו

נמצאים למטה, אך בתנועה מלמעלה ולכן א נחנו לא יורדים משלושה טפחים, וב ראשית ימי

בית שלישי ההולך ונבנה אנחנו נמצאים בתנועה מלמטה ולכן אנחנו לא עולים מעשרה טפחים (עד שנסיים לבנותו ואז תהיה לנו המנורה שנר חנוכה הוא רק שיקוף שלה, שהיא למעלה

מעשרה טפחים). כל זה להופעת מגמת התעלות העול .ם

.נר שביעי המרד נגמר ומשיג את מטרותיו – חופש דת ועצמאות לאומית– דווקא בלוחמת

גרילה , להעצמת המציאות של "מעטים מול רבים, חלשים מול גבורים", ממנה יצמח קידוש שם .ה' על ישראל מתוך אחדותם

נר שמיני– .זאת חנוכה חנוכה מלשון חינוך , ו"זאת חנוכה", זהו החינוך לכל השנה. דווקא

מתוך סולידיות הארת החנוכה ביחס להארות הזמנים האחרים היא רלוונטית לכל השנה, ואף הופכת את ההארות הלא סולידיות לרלוונטיות (וזו כוונתם של הצדיקים בעיקר מבעלי החסידות

.)שלימדו שהארות חגי תשרי מומשכות מזאת חנוכה

לק"י

מתו ך כיוונים של זיו לשבת חנוכה

תשפד

וישב- חנוכה

.בואי כלה נר חנוכה עוסק בשלום האומה, שכן הוא מייצג את נצחון ישראל על יוון. לעומתו, נר

שבת עוסק בשלום המשפחה. מה היחס בין הנרות הללו, ובעצם בין האומה למשפחה?

כאן נלמד את דברי רבא בסוגיה בשבת [כג:]: ״אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו

עדיף משום שלום ביתו״.

האחד, כאשר יש התנגשות בין השניים- האחד, פשוט שנר שבת עדיף, כיוון שהוא עוסק בתיקון הרבה יותר בסיסי, ביצירת שלום במעגל הרבה יותר קרוב לאדם. השני, בלי קשר להתנגשות, שכן דברי רבא עצמם לא מתארים בהכרח התנגשות, אלא רק היחס בין נר חנוכה

לנר שבת, שהוא משקף את היח ס בין שלום האומה לשלום המשפחה- ,פשוט שנר שבת עדיף

כלומר הוא עודף על נר חנוכה, כיוון שכל המשמעות הא- להית של המשפחה מקורה במשמעות

הא-אלוהית של האומה שהיא בונה.

אין סתירה בין שני הפנים. כאשר יש התנגשות והמשפחה אין ביכולתה להתמסר לאומה, ״ובני

ביתו מצטערין לישב בחושך״ כלשון רש״י ביסוד שלום הבית שבמצוות הדלקת נר שבת - ,המשפחה עדיפה, וכאשר אין התנגשות והמשפחה ביכולתה להתמסר לאומה, עם כל האתגר

ההתמודדות ואף הקושי שבדבר , הרי שהיא מצווה בכך, והיא גם מקבלת את משמעותה הא-

להית מכך.

בכך נבנות האומה והמשפחה בסדר כלל ופרטים, כחלק מההוויה כולה, באור כלל הכללים-

אור ה׳.

סעודה ראשונ.ה יוסף נקרא על ידי אחיו בעל החלומות. מהו עניינו של חלום? נציין שני עניינים

שישנם בחלום, שני עניינים משלימים. האחד, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף", "ויחלם יוסף חלום... ויספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו, ויחלם עוד חלום אחר". יעקב מבקש לשבת בשלווה, אבל לישראל אין

שלווה, לישראל יש עבודה. בנקודה זו, בשל טעותו , יעקב מקבל צרה, שמחזירה אותו לעבודת ישראל, ויותר מכך, יעקב מפנה את מקומו ליוסף, בעל החלומות . הוא רואה למרחוק ולא מוכן

לשבת בשלוו.ה

השני, החלומות של יוסף בלשון הווה- "והנה אנחנו מאלמים אלמים", "והנה השמש והירח

."ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ,כמו כן שאל דוד דני: יוסף חלם רק חלום אחד, וכבר יש "חלמתיו", היכן "חלמתיו" ו"דבריו"? מתואר רק חלום אחד, ואם כן, למה כתוב "חלמתיו", ואם היו שני חלומות, מדוע רק אחד מתואר? התשובה הפשוטה, הוא חלם את אותו חלום כמה

פעמים, לכן מתואר רק חלום אחד, אף שהיו לו חלומות. אותו חלום, וחלומות נוספים, חוזרים

שוב ושוב, הוא בעל החלומות .

לפי לשון ההווה והעובדה שהחלומות של יוסף הם חלומות חוזרים, נראה ש נכון, יוסף רואה למרחוק, הוא לא מסתפק בעולם כפי שהוא, אמנם זה לא כיוון שהוא מתנכר לעולם, אלא כיוון

לק"י

שהוא רואה שהעתיד המיוחל, כבר טמון עמוק עמוק בפנימיותו של עולם זה. באמת כל חלום

הוא כזה, הוא אמנם מצייר מציאות אידאלית, אך הנה היא קיימת בתודעת החול.ם

זו גם לשון בעל החלומות- מצד אחד, חלומות, רחוקים, גדולים ונשגבים, ומצד שני, הוא בעלים

שלהם, השורש שלהם כבר עכשיו קיים בתוכו.

זהו תפקידו של ישראל, התעלות העולם, אמנם לא מתוך הבנה שהעולם כפי שהוא מנותק

ממקורות העליון, אלא בדיוק מתוך ההבנה שבמהותו הם כבר עתה קשורים וחבוקים.

כך בחלומות יוסף, וכך גם במלחמות ישראל. לא סתם השורשים חל"מ ולח"מ מורכבים מאותן מילים, כי כל מלחמה היא בעצם חלום. מצד אחד, הלוחמים יוצאים למאבק כדי לשנות מציאות בעייתית, ומצד שני, הם מכירים גם בכך שיכולת שינוי זה טמונה בתוכם. וכפי שהחלום בא

לאדם אחד אך זה מ ושך אחריו את זולתו, כך גם הלוחם. מתתיהו היה, כך מסבירים מי מרבותינו, כהן משוח מלחמה. כהן משוח מלחמה זהו תפקידו. נקרא את פרשיית כהן משוח

מלחמה:

וְהָיָה כְקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִּגַׁש הַכֹּהֵן וְדִּבֶר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם ׁשְמַע יִּשְרָאֵל אַתֶם

קְרֵבִּים הַּיֹום לַמִּלְחָמָה עַל אֹּיְבֵיכֶם אַל יֵרְַך לְבַבְכֶם אַל תִּירְאּו וְאַל תַחְפְזּו וְאַל תַעַרְצּו

מִּפְנֵיהֶם. כִּי ה' א- .ֹלהֵיכֶם הַהֹּלְֵך עִּמָכֶם לְהִּלָחֵם לָכֶם עִּם אֹּיְבֵיכֶם לְהֹוׁשִּיעַ אֶתְכֶם

מצד אחד, הכהן אומר להם שהם קרבים למלחמה, כלומר, לשנות מציאות, ומצד שני הוא אומר ,להם כי ה' שקורא להם למלחמה הזו ומכוון אותם למציאות האידאלית, איתם כבר עכשיו והישועה אצלו מאז ומתמיד. כך בנאום כהן משוח מלחמה, וכך גם בנאומי מתתיהו המובאים

בספר מקבים, נראה רק את נאומו האחרון לפני פטירתו:

,הנה עת רעה וזוועה, עת צרה ותוכחה לישראל. לכן קומו בני וקנאו לתורת אלוקינו

שימו נפשכם בכפכם, הלחמו בעד עמינו ותורתינו. זכרו את המעשים אשר עשו

אבותינו בימי קדם, והיו להם לשם ולתפארת לדורות עולם (והולך ומפרט את ניסי גדולי

האומה)... לכן בני, אם תבינו שנות דור ודור וידעתם כי בוטח בה' חסד יסובבנהו.

ועתה, אל תגורו מפני הרשע, כי כל כבודו כעשן וכדומן על פני האדמה. היום יעלה

וישנא ומחר- אינהו. וכי ישוב אל קברו אבדו עשתונותיו. לכן התאוששו בני, וחזקו

.לבבכם בתורת ה' וירם אלוקים קרנכם

מצד אחד, זו עת רעה וזוועה, ומצד שני, הנה, עמוק בתוכנו, כפי שהורונו גדולי האומה, ישנה

היכולת להעביר עת זו.

,בדרך יוסף בעל החלומות ובדרך מתתיהו הלוחם, ובדרך החולמים והלוחמים שבכל הדורות ילך העם החולם והלוחם הזה בארצו, להביא להתעלות העולם כולו למקורו, מתוך פנימיותו בה

הוא דבוק כבר עתה בו.

.הכרזת ראש חודש טבת מקור שם חודש זה, כך מלמדים בעלי המחקר, הוא המילה האכדית

tebitu , שמשמעותה דבר שטובעים בו, משום הבוץ העמוק שנצבר במקום מסויים בעקבות

.הגשמים הרבים. כמו כן, יש לומר שטבת מלשון טוב .מצד אחד, בוץ עמוק, ומצד שני, טוב )ראשית הבוץ העמוק הזה הוא הגשמים, השפע שה' נותן לנו, הטוב, אף שלעתים (אפילו רבות הוא מופיע בצורה לא מדוייקת כצורת הבוץ העמוק, ואחרית הבוץ העמוק הזה הוא רוויית

לק"י

האדמה מאותו שפע, כלומר, עוד טוב, שההשגחה הא- להית כיוונה אותו להגיע דווקא בצורה

.לא מדוייקת זו

'אמנם אנו בטוחים ויודעים שכל מה שאנו פוגשים בעולמנו הוא חלק ממגמת הטוב הכללי שה מנהיג בעולמו, ואנו מחכים ומשתדלים להיזכר בראשית הבוץ הרע הזה ולהיזכר בגשם הטוב

שממנו הוא בא, ועל ידי כך לכוון את עצמנו לאחריתו.הטובה כך בפרט ובכלל, גם במלחמתנו

.זו באוייבינו

.סעודה שנייה .על הפיוט השנוי במחלוקת אכלו משמנים המיועד לשבת חנוכה הפיוט מכביר בסעודות שבת חנוכה, מה שמאוד לא מובן, הרי כלל אין חיוב סעודה בשבת חנוכה מעבר

.לשבת רגילה, ובשאר ימי החנוכה כלל אין חיוב סעודה אכן, רבים מגדולי ישראל דחו אותו מכל וכל, וכך הדעה הרווחת בקרב בעלי המחקר שאין זה אלא פיוט היתולי, או שהוא פיוט המשמר הווי שהיה נהוג בקהילות יהודיות, הווי הזר לרוחה של ההלכה (ומהם שטענו

שהשתמרות הפיוט חזקה יותר מההלכה, אמנם אלו דברי הבל, הרי הוא השתמר דווק א

בקהילות החסידים ש מיותר לומר ש כלל לא נהגו בהווי המדו ב .)ר

עם זאת, רבים אחרים מגדולי ישראל, ביניהם רוב ככל בעלי החסידות, טענו לקדושתו היתרה של הפיוט. מדוע? ראשית, ההסבר הראשון של בעלי המחקר הוא הסבר שאלו תמיד יכולים לאמרו, הרי מי שלא מביט על העולם מנקודת מבט אמונית יכול לראות ואף רואה בכל התורה

כולה איזשהו פולקלור בלבד. הסתכלות צינית אופיינית לכופרים. נחדד, אין בכוונתנו לפסול לגמרי את היכולת לטעון טענה זו, היא בהחלט קיימת, וגם השתמשו בה חלק מאותם גדולי

ישראל שדחו את הפיוט המדובר, אך אם היא נאמרת מפוזיציה מחקרית, אין לה .מקום

,שנית ,נדחה את ההסבר השני של בעלי המחקר. דבריהם תמוהים וכי היו להם ליהודי אירופה הדוויים והסחופים לפני כשש מאות שנה (מתי שהפיוט הופץ לראשונה) ברבורים אבוסים ומשרת דם ענבים מיותרים, שהם יכלו להשתמש בהם גם כאשר אין כלל חיוב סעודה? מובן

מאליו שגם בזמנים המקודשים שבהם יש חיוב סעודה, לא היו הסעודות נראות כך. לכן בר ור

.שהפיוט הזה כלל לא משקף מציאות

אם כן, מה הוא משקף? הוא משקף רצון. הוא משקף את הרצון העמוק של ישראל להגיע

,לעושר גשמי שימוצה למטרה רוחנית הרצון הלא ממומש והכה כואב. הוא משקף את תנועת שייכות נשמת ישראל למגמת הקודש הכללי המופיע בכל תחומי החיים, ואת צער הגלות, בה

.הוא לא יכול לממש שייכות זאת לא סתם בעלי החסידות, שאכן דחפו, גם אם לעתים באופן

לא מדוייק, לתפיסת עולם גאולית, הם אלו ש ברובם .אימצו את הפיוט

כך המחלוקת סביב פיוטנו היא, כעוד הרבה מחלוקות בתקופת הגלות, מהדהדת את המחלוקת

.בין הרואים את פני השטח ואת הגלות, לרואים את עומקו ואת הגאולה היוצאת מהם

.סעודה שלישית ו ְנִּלְוּו גֹויִּם רַבִּים אֶל ה' בַּיֹום הַהּוא וְהָיּו לִּי לְעָם וְׁשָכַנְתִּי בְתֹוכְֵך [זכריה

.]ב, טו; הפטרתנו מה הכוונה "ונלוו"? מה הכוונה "והיו לי לעם"? ומדוע "ושכנתי בתוכך", אם

?כל השאר נלוו וכעת הם לו לעם רש"י ורד"ק מסבירים ש"נלוו" הכוונה "יתחברו". יתחברו .למי? גם המצודות והמלבי"ם הולכים בכיוון הזה והם באמת מפרטים יותר

" ,מצודת דוד אומר אז יתחברו עכו"ם רבים אל ה' ויהיו לו לעם להאמין בו ועכ"ז אשכון בתוכך ולא בתוך העכו"ם הרבים .'", התחברותם איננה שלמה, הם אינם ישראל, אך הם מאמינים בה

" ,המלבי"ם אומר שיתגיירו ויקבלו דת האמת ובכ"ז ושכנתי בתוכך היינו בתוך ישראל ", דברים מעט לא מובנים, הרי מי שמתגייר הוא חלק מישראל, ומדוע שה' לא ישכון בתוכם? יש לומר

לק"י

כי כוונתו לא שיהיו גרי צדק, אלא גרים תושבים, לא שיקיימו תרי"ג מצוות, אלא רק שבע מצוות

בני נח ושיכירו בישראל כמופיע את אור :ה'. דברים אלו מתחדדים הכי הרבה בתרגום יונתן

" ַוְיִּתֹוסְפּון עַמְמִין סַגִיאִין עַל עַמֵיּה ד'ה בְעִדָנָא הַהִיא וִיהֹון קֳדָמַי לְעַם ", חידוש ענק, הם כלל לא

!'נלווים אל ה', כפשטות לשון הפסוק, הם נלווים על עם ה

הנטינגטון, מן התיאורטיקנים הגדולים של האנתרופולוגיה, טען שהאנושות לא מחולקת לעמים, כי אם לציוויליזציות, ועל כן נקראת התיאוריה שלו, תיאוריית הציוויליזציות של הנטינגטון. לטעמו, ישנן כשמונה ציוויליזציות, שכוללות בתוכן כמה עמים. למשל, נכון, ישנן

,צרפת, גרמניה בלגיה, אנגליה וקנדה, הן מדינות שונות של עמים שונים, אמנם כולן חלק .מהציוויליזציה המערבית ,לכל ציוויליזציה יש עם בולט שהוא בירת הציוויליזציה הזו, למשל .לציוויליזציה המערבית ישנו העם החי בארצות הברית

.אך, הוא מודה, התיאוריה שלו נתקלת בקושי גדול כשהוא בא לנסח את, איך לא, מדינת ישראל

.מדינת ישראל, מאז קמה, הפכה להיות ציוויליזציה בפני עצמה יש לה כל המאפיינים הייחודיים של ציוויליזציה. מדוע לא להגדירה כך? כיוון שלא כל ישראל במדינת ישראל, ואלו שאינם במדינת ישראל, התרבות שלהם היא כמעט כמו של הציוויליזציות בהן הם פועלים, ולכן עדיין

.לא ניתן לומר שהיא ציוויליזציה בפני עצמה, של עם בפני עצמו

נמשיך את דבריו. באמת כאשר כל עם ישראל יחיה בארץ, יהיה העם הזה עם שיש לו ,ציוויליזציה בפני עצמו. אמנם הוא לא אמור להישאר כך. אמורים להתווסף עליו, כלשון יונתן עוד עמים רבים, שחלילה לא יהפכו להיות כמותו, כיוון שהוא עם ייחודי, אמנם יאמינו, כדברי

מצודת דוד, ויתנהגו, כדברי המלבי"ם, לאור ה' המופיע עליו. או אז, בתהליך שכנראה יא רך ,מאות שנים ובאמת אנו כבר בתחילתו, יהפוך העם הזה לציוויליזציה שלמה שהוא במרכזה

.ושבעתיד המיוחל תכלול את כל האנושות אז נזכה שאור ה' יתגלה על פני כל הארץ והאדם

.היושב עליה באמצעות ישראל

אך עתה עלינו לשאול: מדוע כל זה דווקא בחנוכה? חנוכה יותר מכל הוא החג המציין את

ההיפך הגמור, את מלחמת ישראל בעם היווני המנסה לכפות עליו להיות חלק מהציוויליזציה שלו! מדוע לקרוא הפטרה זו, שמתארת עתיד הפוך?! בדיוק משום כך. עלינו להבין שמלחמת ישראל ביוונים לא הייתה מלחמת שחרור רוחני וגשמי בלבד, של עם העומד בפני עצמו, זו

מלחמת שחרור כזו המודעת לגודל האומה המחוללת אותה, ואת זה שהיא אמ ורה לבנות

.מסביבה תרבות שלמה שבה הדעה את ה' כמים לים מכסים זוהי המנורה שעל קדושתה

וטהרתה הם נלחמו– .אור ה' היוצא מהקודש אל כל מרחבי החיים נכון, בינתיים המאבק שלהם

.הוא מאבק לאומי, אמנם הוא ראשיתו של מאבק אוניברסלי כך הם במלחמתם, וכך אנו

במלחמתנו, צריכים ל למוד מהם לסגל לעצמנו מבט זה.

.כן יהיה עמנו תמיד ומתוך יחס זה של נר שבת ושל נר חנוכה, המשפחה והאומה, של קדימות המשפחה בהתנגשות ושל רוממות האומה כאשר אין התנגשות, אנו יוצאים אל שבוע בו אנו

.ממשיכים להדליק את נר חנוכה ולהילחם על שלום האומה

.סעודה רביעית מסוף פרשת וישב בו ראינו את דרישת יוסף משר המשקים שבצאתו מהכלא לא ישכח אותו ויפעל לשחרורו אצל פרעה, והפסוק החותם את הפרשה, "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", אל תחילת פרשת מקץ בה אנו רואים שכעבור שנתיים הוא אכן נזכר ביוסף

.שבסופו של דבר יוצא מהכלא

לק"י

על הנקודה הזו מעיר רש"י בסוף פרשתנו : וישכחהו לאחר מכאן, מפני שתלה בו יוסף

לזכרו, הזקק להיות אסור שתי שנים שנאמר "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא

.פנה אל רהבים (גאוותנים)", ולא בטח על מצרים הקרויים רהב כפי שמ באר שפתי

חכמים, פירוש זה נלמד מסמיכות הפרשות., בה אנו עוסקים תמיד בסעודה רביעית

במבט לא מדוייק, רש"י אומר כאן שיוסף כלל לא היה צריך לדאוג ולהשתדל לשחרורו- הוא בכל מקרה היה מגיע בזמנו הנכון מאת ה'. אמנם הקורא כן לא מדקדק בדברי רש"י, שכן רש"י ,"לא מדבר כלל על השתדלות, אלא על תליית הבטחון בגורם מסויים, "מפני שתלה בו יוסף

וכמו כן, שתלה ב .גורם שנקרא רהב, כמו המצרים

,אם כן, למדנו מדברי רש"י שאין להשתדל כאשר בוטחים (ולא רק משתדלים) באדם גאוותן ובכל שאר המקרים, למשל השתדלות בלבד אצל אדם גאוותן, או בטחון ממש אצל אדם שמבין

.שגם הוא רק כלי לה', אינם בעייתיים, וההיפך, רצויים ונדרשים

העיקרון ברור- .אנו רק משתדלים. אין שום בטחון באף אדם או מציאות, אך עלינו להשתדל בתוך כך אנו יכולים לבטוח במי שהוא בעצמו רק משתדל, כיוון שבעצם גם בטחוננו זה הוא

.השתדלות בלבד ב כך משתקפת אחדות ה' וישראל- הוא מביא את השפע ואנו כאן עושים לו

.כלים. אין זו הקטנה שלנו, אלא ההיפך, הגדלה שלנו, בהיותנו שותפים פעילים במגמתו

כך היו גם המקבים. רבים שואלים: מניין היה להם האומץ לצאת כך כנגד האימפריה החזקה

בעולם ? ,התשובה, המורכבת מהלחמה של פסוק אחד בשירת האזינו ושל פסוק אחד בתהלים מופיעה בנאומו האחרון של מתתיהו: "בני, אם תבינו שנות דור ודור, וידעתם כי בוטח בה' חסד יסובבנהו". מתתיהו לא מבטיח להם כאן ישועות, ההיפך, הוא מציע להם לראות את התמונה

הגדולה, להבין שנות דור ודור, ולראות בפרספקטיבה זו איך בסך הכל מגמת ה' מביאה לבוטח .בה' את החסד, שבסיבוב הסיבות הרבות יגיע אליו גם כנגד לסתותיהם השמוטות של כל אויביו

יתכן שכעת נפסיד, אומר מתתיהו , אך אם אנו לרצון ה' נרתמים בהשתדלותנו, בוודאי בסופו .של דבר ננצח, שכן הנצח לחי עולמים

נלמד כפי שיוסף למד בדרך הקשה לא ל שי ם מבטחנו ברהבים מאומות העולם שחושבים שכל העולם נתון לידיהם, אלא רק בה', ונתמסר אנו למגמתו הנצחית, מתוך אחדותנו, כמו

.אבותינו המקבים הגבורים

תש פג

מקץ-א דראש חודש טבת-חנוכה

.בואי כלה ,שבת וראש חודש שבת היא חלק, ואף החלק העיקרי בזמנים, מ אור ה' הישר,

ו ראש חודש הוא חלק, ואף החלק העיקרי בזמנים, וכך גם חנוכה הוא חלק, מ אור ישראל החוזר .

אורות אלו משתקפים בנרות המאירים אותם אנו מדליקים לכבוד יום זה– נר שבת, נר ראש חודש (על פי המנהג), ונר חנוכה. נציין כי ניתן לצייר כאן לא רק מערכת של שניים, שני אורות ושני נרות, כי אם מערכת של שלושה המעידה על קיומו של רצף, שבת שקבועה ועומדת, ראש

חודש הכתוב בתורה אך נקבע על ידי ישראל, וחנוכה, שהוא חג שנקבע על ידי חכמים העומדים בראש ישראל. כל האורות וממילא כל הנרות, יחד באותו יום, להורות על אחדותם, ועמה על

.אחדות ה' וישראל

לק"י

.סעודה ראשונה המדרש קושר בין "מקץ שנתים ימים " "לפסוק באיוב [כח, ג] "קץ שם לחשך . במבט פשוט, החיבור בין הפסוקים בא להורות על קצו של החושך, ואם כן, יוצא שישנו אור

.ושישנו חושך, והצדיק בוטח בה' כי בסופו של דבר יקוץ החושך ואת מקומו יתפוס אור אמנם

במבט יותר עמוק, כאשר מעיינים בפסוק המלא, מגלים תמונה אחרת– " קֵץ שָם לַחֹשְֶׁך ּולְכָל

ּתַכְלִית הּוא חֹוקֵר אֶׁבֶׁן אֹפֶׁל וְצַלְמָוֶׁת ,". לפי פסוק זה לא רק שיש חושך ובסופו של דבר מגיע קץ

החושך ומגיח ה אור, אלא כל תכלי תו של החושך הייתה מלכתחילה להביא אור . זוהי מגמתו

של הטו.ב הכללי שה' מנהיג בעולם

,כך בפרשת מקץ, וכך בראש חודש. בראש חודש אנו חוגגים את התחדשותה של הלבנה והדבר תמוה, הרי בזמן התחדשותה של הלבנה ישנו עדיין חושך! אכן, אמנם אנו, המאמינים

.במגמת הטוב הכללי, מבינים כי גם בשפל חושך זה חבוי שיא אור שעתיד להתגלות

כך גם בחנוכה. המקבים לא היו יוצאים למרד אלמלא האמינו בכל ליבם במגמה זו של הטוב הכללי, ושמתוך חושך כה גדול זה, שהשליטה תרבות יוון היא תרבות החושך, המחשיכה ,עיניהם של ישראל ושל העולם לראות את האור של ה' במציאות, עתיד להגלות אור יותר גדול

והם אכן צדקו, שכן לפ ני המרד לא היה חופש דת ולא הייתה עצמאות לאומית, והם הלכו להילחם על חופש דת ובסופו של דבר קיבלו גם עצמאות לאומית, מה שלא היה באמת מקום

בית שני, כך שמתוך שפל החושך ש ל חוסר חופש הדת, פרץ שיא האור של חופש הדת ושל .העצמאות הלאומית, לגילויה של מגמת הטוב הכללי

.סעודה שנייה:בעולם ישנם שלושה גורמים ה', ישראל והעמים. מהו היחס הנכון בין שלושת הגורמים הללו? היחס הנכון הוא היחס המוצג בפרשתנו בין יוסף לפרעה. פרעה מבקש מיוסף לפתור את חלומו ויוסף, במקום לפתור את חלומו, מצביע על כך ש"בלעדי! אלהים יענה את

שלום פרעה", אני, רוצה יוסף לומר, רק המתווך ביניכם. עם זאת, כחלק מפתרון החלום, בצעד מפתיע, יוסף מציע "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים", דבר שאיננו חלק מפתרון החלום אלא חלק מיישום מסקנותיו. במובן הזה, יוסף מבין כי זה שהוא המתווך

,בין ה' לעמים לא מקטין אותו אלא ההיפך, מגדיל אותו. עצם היותו מתווך אומר שהוא גם מחדש, יוצר ויוזם. פרעה הבין את המסר וכינה אותו "איש אשר רוח אלהים בו", לא אדם ריק מתוכן, ולא בטל לחלוטין לה' ולא קיים, אלא אדם, שפינה בתוכו מקום לה', וממילא זה נתן בו

את רוחו הגדולה. כך ה' עובר דרך ישראל.אל העמים, זוהי דרך הקודש הכללי המתגלה בעולם

זהו גם דימויה של הלבנה, שאת מיעוטה והתחדשותה אנו מציינים בראש חודש, לישראל, היא

.רק מופיעה את החמה, המדומה לה', אך מכוח זה ניתנת לה ממשלה שלמה, ממשלת הלילה היחס הלא נכון בין ישראל לעמים הוא כמו היחס בין ישראל ליוון, שכפו את תרבותם המכוערת

,על ישראל ו בחגיגתנו את חנוכה אנו לא עוסקים רק במשמעותו לעמנו שלנו, אלא גם במשמעותו לעמים כולם, שעתה יכולים לקבל את הקודש הכללי המתגלה ב ה.ם דרך ישראל

.סעודה שלישית ?מהו היחס בין נס הנצחון הגשמי לנס פך השמן הרוחני המהר " ל מסביר

ש נס פך השמן הוא ההוכחה לכך שגם הנצחון הצבאי איננו אלא נ .ס כך גם זכריה , בהפטרתנו

,הפטרת שבת חנוכה מתאר את המנורה עם שבעת העיניים המסמלת את אור ה' הקיים בכל

המציאות,, המופיעה במספר שבע ,להורות על החיות האלהית העולמית. כך גם בראש חודש

.התחדשותה של הלבנה, אנו מבינים שכל האור שלה, איננו אלא מה', חיותה חיות אלהית היא

.כן יהיה עמנו תמיד,יצאה שבת ךא 'עדיין חנוכה וראש חודש, להורות על כך שגם כשאור ה

הישר כבר לא נמצא אין זה עדות על כך שה' נפרד מאיתנו חלילה אלא על כך שעתה מקומו

של אור ישראל החוזר המתבטא בראש חודש ובחנוכה להתגבר., מתוך אחדותם

לק"י

סעודה רביעית- .ב דראש חודש טבת מסירובו של יוסף בסוף פרשת מקץ, המבוסס לכאורה

על היגיון אנוש ,י " מעין איש בחטאו יומת ", שכולו אומר שניות, אל נאומו של יהודה בתחילת

פרשת ויגש , המלמד על ההיגיון האלהי, "כי עבדך ערב את הנער", שכולו אומר אחדות מלאה

בישראל . זהו ראש חודש שהוא מיעוט הלבנה, בו כל הלבנה המסמלת את ישראל מרוכזת

בנקודה מצומצמת ,יחד באחדות וזהו חנוכה שהחל במלחמה בהתיוונות ולא ביוונים, בהתיוונות

שהיא בדיוק ניסיונם של חלק מפרטי ישראל להיפרד מכלל ישראל, מה שבלתי אפשרי, שכן .בתוך ישראל ישנה ערבות, המלמדת על אחדות