כמה הארות לימים הנוראים

לק"י

כמה הארות לימים הנוראים

– ביום א דראש השנה אנחנו קוראים על גירוש הגר ועל ברית אברהם עם אבימלך. בשני סיפורים אלו אנו פוגשים שני מודלים שונים לחלוטין למפגש של עם ישראל עם אומות העולם. נער הגר היווה גורם בעייתי בביתו של אברהם. גירושו היה בשל צו אלהי, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". היחס בין עם ישראל לאומות העולם הוא יחס של סכנת השפעה שלילית על עם ישראל, "לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". בד בבד מוצג בברית אברהם עם אבימלך יחס הפוך – אברהם לא רק כורת ברית עם אבימלך, הוא גם רואה בה פעולה דתית, מה שמתבטא בכך שבמהלכה הוא קורא בה בשם ה' אל עולם. במובן הזה, אברהם מבין שקירוב האומות אף הוא צו אלהי. לכאורה, שני מודלים אלו הפוכים וסותרים. אך כאשר מדקדקים בסיפור הברית עם אבימלך, מגלים שאכן אברהם למד מהסיפור הקודם, אודות גירוש הגר, שאין לשתף פעולה עם גויים שעלולים להשפיע לרעה עלינו, ולכן רק לאחר שהוא התרשם שבאמת אבימלך לא היה שותף לעוול שנעשה לשרה, "לא ידעתי בלתי היום", הוא ערך איתו את הברית.

במובן הזה, באותו יום בו מולך ה' על כל הארץ, אנו עלולים לחשוב כי עלינו, בהיותנו עבדי ה' ויצורי עולם ככל הבריאה כולה, שאנו יכולים להתערבב עם כולם. בדיוק מה שמלמדת אותנו הקריאה בתורה, הוא שאכן זו משימה חשובה, אך רק עם הגויים הנונים, רק עם אלה שלא עלולים לגרום לנו לסטות. וכאשר מעמיקים חקר, אפשר שאין כאן רק התנגדות שמא הם ישפיעו עלינו, אלא אולי אפילו התנגדות יותר מהותית, התנגדות לעצם הרעיון להתערבב עם אנשים כאלה.

– סיפורה של חנה, המופיע בהפטרת א דראש השנה, הוא סיפור על אשה שהבינה שה' מולך על כל הארץ. לכן היא הבינה שאף מה ששייך לה באופן הלכאורה הכי בסיסי – בנה – בעצם "מה' שאלתיו". מסר זה מלווה אותנו גם בקריאת ב דראש השנה אודות עקידת יצחק. עם זאת, מפרשנותו של מחבר הפיוט עת שערי רצון, המתאר את אברהם ואת יצחק כפועלים בחריצות אך ב"עין במר בוכה ולב שמח", עולה כי הם אמנם היו שלמים לחלוטין עם הפעולה, דלא כרב סולובייצ'יק שהבין שהם נאבקו בעצמם, אך מצד שני באיזשהו רובד שלהם, אולי הרובד הכי אנושי והכי לא-אלהי, הם בהחלט חשקו להימנע ממעשה זה, ודלא כרב קוק וכדברינו לעיל.

– בעשרת ימי תשובה אנו מברכים "המלך הקדוש" במקום "האל הקדוש". מה פשר ההבדל? בכל השנה ה' הוא בחינת אל. אל הוא מילה הרומזת לכוח.. כוח זה לא נגלה לעינינו. אנו יודעים שהוא קיים ואנו חווים את השפעתו ואולי במובן מסויים גם את מהותו, אך אנו לא מצליחים לתחום אותה. מלך הוא לא רק כוח. מלך הוא כוח המתגלה לאדם. הוא אולי נבדל מהאדם, גבוה ממנו, נשגב ממנו, אך האדם בהחלט יכול לחוש אותו ובמובן כלשהו גם להגדירו. עומד משהו מולו, לעומת בחינת כל השנה אז ה' נעלם ופועל אך ורק מאחורי הקלעים.

– סח לי חברי היקר אביעד אהלי נ"י, בהתבוננו בעיניים פנימיות על המשנה הראשונה בבבא בתרא. השותפין שרצו לבנות כותל, הם אנחנו וה'. ה' רוצה שנבנה כותל, שנפעל במציאות, כמובן, כשותפים לו (ובהסתכלות זו טמון חידוש עצום, כיוון שבדרך כלל אנו מתייחסים אל עצמנו כשותפים לו שכן אנו פועלים מכוחו, ולא כשותפים לו שכן אנו עושים מחצית העבודה והוא עושה את המחצית השנייה. הסכתלות זו מבינה שהעובדה שאנו פועלים מכוחו לא מרוקנת אותנו מתוכן, הפוך – בלעדינו לא הוא לא יכל לעשות כל זאת). אך פעם אחת בשנה, ה' מוחל על הצד שלו בכותל, מוחל על היזק הראיה, המחיצה המונעת מאיתנו לפגוש בו פן נמות, מכניס אותנו לקודש הקדשים באהבה. אך הוא הדגיש כי דברים אלו אפשריים אך ורק מנקודת מבט של נעילת יום הכפורים ולא ביתר ימות השנה.

– מה הקשר בין הפטרת יונה לפרשת העריות המופיעה לפניה? אפשר שיש בעריות ובסיפור יונה מכנה משותף העומד בבסיסם. על המילה תועבה, המתארת חלק מאיסורי הביאה, אמרו חכמים: תועה אתה בה. אפשר שעומק כוונתם הוא שלאדם יש איזושהי תנועה בסיסית חיובית, אלא שגורמים חיצוניים מטים אותו. במובן הזה, זו מהותם של איסורי עריות – יש לאדם כוח גדול וחזק, אך הוא מנוצל לרעה בשל גורמים חיצוניים. בסיפור יונה אנו מוצאים תנועה דומה. יונה היה נביא, וכנביא הוא בוודאי היה חכם וצדיק. אף על פי כן, גורמים חיצוניים הטו אותו. זה עומק דברי חלק מהמפרשים שלימדו שיונה פחד וחשב שאם נינוה ישובו הרי שה' ייפרע בבניו אהוביו – יונה היה בעל נטיות טבעיות טובות, אך היו לו אינטרסים חיצוניים.

אפשרות אחרת למכנה המשותף, היא לפי ההבנה שעריות הן איזושהי משיכה פנימית של האדם לאיזשהו מקום שלילי שברובד אחר בנפשו הוא לא רוצה להיות בו בכלל. האדם מרגיש כי הוא חייב לחטוא בעריות, הוא מכור ושוגה באהבת אותה אשה שאסורה לו כל העת. למרות זאת, ברובד אחר הוא בכלל לא מעוניין לחטוא. כזה היה גם יונה, שמצד אחד היה חכם וצדיק בהיותו נביא אך בד בבד ברח מה' בשל איזשהו יצר המונע ממנו להתקרב לאלהיו.