לאהוב את מה שיש הארות לחודש שבט

לאהוב את מה שיש

הארות לחודש שבט, חודש הולדתי

ב שבט

יש בהפיכת אותיות שי. היש שלי הוא מתנה. הקיום שלי הוא מתנה שקיבלתי ישירות מה', מהאין. האין החליט שיש לו עניין גם ביש, והנה, אני היש הזה, בו האין הזה החליט שיש לו עניין. וואו. זה מדהים אותי, זה מעצים אותי, זה מנכיח אותי, ובעיקר זה מחדד את האחדות המלאה שלו ושלי. אני רוצה לחיות חיים כאלה, של לאהוב את מה שיש, את הישות, שכן הם מגלים את האחדות המלאה הזו.

איפה הרגשתי את החיים הללו כמתנה?¹

ד שבט

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". זה ש"נעשה אדם" אומר בהכרח שהוא יהיה "בצלמנו כדמותנו". עצם זה שה' עושה אותנו, אומר שאנו בצלמו כדמותו. המגע האלהי באדם הוא זה שהטביע בו את הנשמתיות שבו, את האלהיות שלו. כל זה מחדד את האחדות המלאה שלהם, את היחסים ביניהם, דרך זה שיש בצד אחד משהו מהצד השני, ובעיקר דרך זה שהצד הבורא לא מקטין את הצד הנברא אלא מעצים אותו, מעצים אותי.

איזה יסוד אלהי יש בי באופן נגלה?²

ו שבט

נאמר "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", ונאמר "ומלאה הארץ דעה את ה'". משמעות המצב בו האדם ממלא את הארץ היא התמלאות הארץ דעה את ה', וזאת כיוון שהאדם הוא דעה את ה', האדם נמצא ביחסים עם ה', הוא אחד עמו.

באיזה מובן אני ב"דעה את ה'"?³

ח שבט

לאהוב את מה שיש, מיותרת אפילו ההמלצה לא להסתכל על מה שאין, כי מה שאין אין, איך ניתן להתייחס אליו אפילו בדרך השלילה? כאשר אדם מתחבר לשורש החיים, לבסיס קיומו, הוא מגלה שם את ה', את אחדותם, ממילא מה שאין לא רלוונטי, ולא רק שלא רלוונטי, אלא גם לא קיים, שכן ה' הוא קיום הכל.

היכן מה שאין תפס אותי יותר ממה שיש? מה עשיתי?⁴

י שבט

כהמשך לדברינו שלשום, שורש החיים ובסיס קיומנו הוא ה', והוא דווקא איננו יש אלא אין, הוא לא קיים, לא מוחש, אי אפשר לגעת בו. "החכמה מאין תמצא", ה'מה' שקיים בעולם, ראשיתו באין. אם כן, מדוע אנו מתעסקים בה'? טעות תהיה בידי היש אם יחשוב שזה אומר שהוא יכול לעסוק באין, שכן היש יכול לעסוק רק ביש, וכך גם האין יכול לעסוק באין בלבד. עם זאת, לא ההתעסקות של אחד בשני, התעסקות שלא קיימת, היא המצביעה על אחדותם, כי אם עצם היחס שלהם, הקרבה ביניהם, רצונם לגלות את אחדותם דווקא מתוך השניות המופלאת שלהם. הרוצה לגעת באין, ייתקל בסירוב. הרוצה להתייחס אל האין, יגלה אותו דבר גם ממנו.

מתי הרגשתי את ה', האין, מתייחס אליי, היש? מתי ההיפך?⁵

יג שבט

בעוד בפרק א ה' אומר לזולתו, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", בפרק ב זה פשוט קורה, בלי לדבר, "ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים". מדוע? מכותרת כל פרק ניתן להבין ששני סיפורי הבריאה מתארים זוויות שונות – זוויתו של ה' מתוארת בפרק א, "בראשית ברא אלהים", ואילו זוויתו של הקיום מתוארת בפרק ב, "אלה תולדת השמים והארץ בהבראם". חיי האדם מתחילים מהרצון האלהי לעשות אדם בצלמו כדמותו, אך כאשר זה לא מסופר מזוויתו של ה' אלא מזוויתו של האדם, הרי שהוא פשוט כאן, פשוט קיים. זה לא מחדד נפרדות בין ה' לאדם, ההיפך, זה מחדד את האחדות שלהם, עד כדי כך שאותה הופעה האנושית מהווה בעצם קיומה את המגמה האלהית המהותית.

היום הקדוש, יד שבט, עומד להיכנס. יום זה הוא שורש הקיום האישי שלי, אני לא עוסק במהותו או בתוכנו, אני לא יכול לעסוק ביום זה בשום דבר ספציפי. כל ההוויה שלי מתחוללת ביום זה, הוא כולל בתוכו את כל העיסוקים שלי, את הרבדים הפנימיים ואת הרבדים החיצוניים, באחדות מלאה. המגמה האלהית המהותית השייכת ליום זה, יג שבט, הולכת להתהוות בהופעה האנושית הקיומית שלי, ביום הקדוש הבא עלינו לטובה, יד שבט. יתברר כי הרבדים הפנימיים והרבדים החיצוניים שלי הם אחד (ולכן כאמור כולם הולכים לנכוח ביום זה באופן משמעותי), כיוון שמלכתחילה ה' הפנימי המהותי ואני החיצוני הקיומי, איננו אלא אחד.

יד שבט

יום ההולדת. יום הולדת שהוא היום האחרון לשנת האילן, ובנוסף, ערב ראש שנת האילן. סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. "האדם עץ השדה", וגם התורה, "עץ חיים היא". ביום זה, יד שבט, שנת אדם ותורה אחת כלה, היא וקללותיה, ושנת אדם ותורה שנייה חלה, היא וברכותיה. לאהוב את מה שיש אומר לקבל את כל העבר, בדיוק כפי שהוא, ולהיפתח לכל העתיד, בדיוק כפי שהוא, עם כל ההשתדלות ועם כל הבטחון. אני מקבל עתה את כל מה שעבר ושיעבור עליי, אני מקבל עתה את כל מה שעבר ושיעבור על תורתי, אני אוהב את כל מה שיש. שנה טובה.

טז שבט

יח שבט

לפעמים לאהוב את מה שיש לא אומר לאהוב ממש, אלא גם רק לחבב. יש דברים שעוד לא אפשריים לאהבה, אבל הם אפשריים לחיבוב, את זה אני יכול לעשות כבר עכשיו. הדברים הללו הם דברים שנותנים לי ערך, אך אני מכיר בכך שהפכם נותן לי ערך יותר גדול. יש בכך צד שגוי וצד נכון. הצד השגוי הוא שלאהוב את מה שיש אין הכוונה שעליי לאהוב את מה שיש בשל הערך שלו, אלא הערך שלו הוא סימן לכך שמהותית הוא הקיים כאן ואל לי להתעסק באין כלל (וכפי שכבר כתבנו למעלה). אמנם הצד הנכון, וכאן אנחנו באים להפיכת המחשבה הזו, הוא שברגע שאנחנו מסתכלים כך אנחנו יכולים להבין שאין לנו שום סיבה להזדהות עם מה שאין, כמו שאין לנו סיבה להזדהות עם מה שיש, הכל שאלה של איזה ערך כל דבר נותן לנו. השלב הבא יהיה להבין שעלינו להזדהות עם מה שיש לא בשל ערכו, אלא ערכו הוא רק הסימן לכך שהוא רצון ה' כעת.

מה אני יכול לחבב רק בשלב זה?⁶

כ שבט

לאהוב את מה שיש, החכמה היא כ"ח מ"ה, היא העומדת בבסיס הכל, היא מהות הכל. לאהוב את מה שיש הוא האהבה של המהות שיש לכל, ומתוכה את היש, אהבת האין שביש, וסדר הקדימות כשלעצמו איננו העניין, העניין הוא עצם האחדות בין האין ליש. ממילא אני גם אוהב את עצמי.

מתי גיליתי את האחדות הזו בין אין ליש בחיי?⁷

כב שבט

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה': (ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: (ד) וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:

ויקרא כז

"ערכך" עולה כמניין יש. לאהוב את מה שיש, לאהוב את ערכי, לאהוב את ערכו של כל אדם, בהיות הערך הזה ערך נפשות לה', וגם כאן, ההיררכיה איננה העניין, כי אם האחדות המלאה המשתקפת ממנה.

היכן ראיתי את ערכי כחלק מלה'?⁸

כד שבט

"לאהוב את מה שיש" עולה כמניין "ששת ימים". אכן, ששה ימים אנחנו אוהבים את מה שיש, ויום אחד בשבוע אנחנו אוהבים את מה שאין, את השביתה, את העצירה, את ההפסקה מכל היש הזה, ומתוך כך אנחנו חוזים באחדותם המלאה של האין ושל היש.

מתי פגשתי את החול כיש ואת השבת כאין?⁹

ג'

כו שבט

"נהלת בעזך אל נוה קדשך" עולה כמניין "לאהוב את מה שיש". בקריעת ים סוף, שנקראה בפרשת שבת בר המצווה שלי, וששירתה מקבילה לשירת דבורה אותה קראתי בהפטרת בר המצווה שלי, ה' קרע את הים כדי להציל את ישראל מחרב המצרים. אמנם השירה מגלה בכך עוד פן – זה לא רק כדי להציל את ישראל, זה גם כדי להוביל אותם לארץ ישראל. בסופו של דבר, גם אם המצרים לא היו נושפים בערפנו, הרי שהיה כאן מכשול בדרך לארץ ישראל, והנה ה' דאג לו. יותר מכך, ביטוי זה נאמר בסוף השירה, ויתכן שהוא מעמיק את כל צורת ההסתכלות שלה, והוא בעצם קורא לנו לא להסתכל גם על המצרים בתור סכנת חיים, אלא בתור עוד מכשול בדרך לארץ ישראל. היוצא מכאן הוא שישנה אפשרות, והיא היוצאת משיטת לאהוב את מה שיש, להסתכל על העולם לא בתור סכנות והישרדות, אלא בתור מכשולים בדרך אל היעד והסרתם, וממילא הגעה אל היעד. החיים שלנו לכתחילאיים, אם אנחנו בוחרים לראותם כך. שום דבר לא מעכב אותנו, הכל, על רבדיו הבדיעבדיים לחלוטין, חלק מאחדותנו המלאה עם ה', וממילא הכל לכתחילאי.

היכן הצלחתי להפוך את המחשבה הבדיעבדית ללכתחילאית?¹⁰

כח שבט

לאהוב את מה שיש, איננו לחבב את מה שיש, לימדה ביירון קייטי, אלא הוא לאהוב את מה שיש. אכן, כאשר אדם מכיר באחדות המלאה שלו, היש, עם בוראו, הרי שהוא לא רק מחבב את מה שיש, בשל ערכו, אלא הוא ממש אוהב את מה שיש, הוא מחובר אליו, הוא מקבל ממנו, הוא, כפי שאמרנו, אחד עמו.

מתי נפגשתי ביש וראיתי את עצמי באחדות עמו?¹¹

ל שבט

"להנחיל אהבי יש, ואוצרותיהם אמלא". בדרך כלל, מי שנוחל יש, מרגיש תמיד חוסר, כיוון שהיש כולל בתוכו, מעצם היותו יש, חוסר. לכן הדבקים באין לא מרגישים את החוסר, כי הם במלאות אין סופית, אך מצד שני הם לא זוכים לאוצרות, לכלים שבהם הם יכולים לספוג את המלאות הזו, כלומר, הם לא באמת מלאים, הם סתם בלולים בתוך מלאות אין סופית. "להנחיל אהבי יש", מי שלא נוחל יש, אלא מונחל יש, וזאת בשל אהבתו לה', הרי שזוכה לשלמות, הוא אמנם אוצר, שלכאורה מהווה חוסר, אך הוא מתמלא, הוא חוסר שמתמלא, וממילא הוא מאושר, ממילא הוא אוהב את מה שיש, מודה לה' על כל דבר, בוטח בו והופך מחשבות שליליות על מה שה' נותן לו למחשבות חיוביות. זו דרך החיים המיטיבה היחידה, שכן רק היא משתיתה את הטוב ואת האושר על בסיס האחדות הכוללת בין הבריאה לבוראה.

מתי הייתי במצב כזה, של מונחלות יש על ידי ה' בשל אהבתי אליו?¹²

הערות שוליים

1. וואו. הרגשתי את זה בהגזמה בשבת האחרונה, שבת פרשת שמות ה'תשפא, בה היו לי שיחות משמעותיות ממש עם שלמה גושו ועם אלי שאו, שניים מחבריי הטובים ביותר. הייתי מלא הודיה לה'. הרגשתי כמה החיים הללו הם מתנה, כמה אני יש כאשר אני עם אנשים אחרים שאני אוהב ושאוהבים אותי, שאני משמיע להם (אצל שלמהג) ושומע אותם (אצל אלי), באמת באמת באמת. אלו חיים אמיתיים, זהו יש מתוך פתיחות למישהו אחר, לא מתוך אין כלפיו, אלא ההיפך, מתוך יש אחד ועוד יש, שניות של יש. תודה לך ה', אני מפוצץ הודיה לך.

   ↩

2. יש בי רצון להשפיע מאוד גדול. אני רוצה להעביר לאנשים מסרים, אהבה, עזרה, תמיכה ועוד. היסוד הזה הוא יסוד אלהי מובהק, יש בזה מן האין סופיות, להשפיע למישהו משהו, כי סוף שנותן לסוף אחר דבר מסוים, מאבד אותו, וממילא הוא לא רוצה לתת לו אותו, אך אין סוף הנותן למישהו משהו לא מפחד לאבד אותו. אכן אני רוצה להשפיע, ברמה הכי בסיסית אני לא מפחד לאבד את שיש לי, כיוון שאני אין סוף, או יותר מדויק, קשור אליו.

   ↩

3. קודם כל בכך שאני ממש עוסק רבות בלהפיץ את שמו בעולם. אני כפשוטו ממלא את הארץ דעה את ה', ברמתי שלי, ברוך ה'.

   ↩

4. ממש היום ואתמול, קרה איזשהו בלת"ם ולפתע תכנון מסוים בערוץ הכי חשוב של החיים שלי (זוגיות) השתנה, התמקדתי במה שאין, בקורותיי טרם הבלת"ם. הרגעתי את עצמי: אתה סתם מאכיל את עצמך סרטים. אתה לא באמת יודע מה היה יכול לקרות, וזה גם לא רלוונטי או קיים, אתה לא יכול לגעת בזה, זה לא זה. מה יש לך? יש לך עכשיו משהו, תתמקד בו. עזר מאוד.

   ↩

5. בתפילה אני מרגיש לפעמים איך הפנייה שלי לא נענית לא כיוון שאין שם מי ששומע, אלא כיוון שמי ששומע לא יכול לענות לי כפי שאני. לכן הוא שולח לי כל מיני מסרים דרך המציאות, היש, אך הוא עצמו לא מתקשר איתי באופן ישיר.

   ↩

6. את העובדה שיש לי קשיים בכל מיני תחומים אני לא יכול לאהוב עדיין, אני לא באמת יכול לקבל לגמרי, אבל אני יכול להבין את הערך של זה, זה קידם אותי למקומות שלעולם לא הייתי מגיע אליהם בלי הקשיים הללו. אמנם לקבל את זה לגמרי, לאהוב את זה, אני עוד לא מסוגל. בעז"ה בהמשך.

   ↩

7. כשאני רואה את כל מה שיש לי להמשיך לעשות, להתקדם, לפעול עוד ועוד, וזה לא מוביל לייאוש אלא ההיפך, לדרייב מטורף, כל כולי אחדות בין אין ליש.

   ↩

8. כשאני רואה את ה"תועלת" הגדולה שאני מפיק לה', את העובדה שאני ממלא פונקציה רצינית מאוד במערך שלו, גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית, הרי שערכי הוא ערך נפשת לה', ומתוך כך אני עומד ומשתאה נוכח האחדות המלאה המשתקפת בהיררכיה הזו.

   ↩

9. בשבתות בבית לפעמים אני מרגיש איך כל הbeing הזה מתנקז לתוך יום אחד, ומיד אחר כך כל העולם מתחיל לחזור לdoing אבל אני דווקא מאוד אוהב את השילוב הזה.

   ↩

10. בכל הקשור לזוגיות, רווחת הסתכלות בדיעבדית – כמה חבל על הקשר ההוא שלא צלח, או כמה חבל על הערב המבוזבז עם ההיא. אמנם ה' זיכני להצליח ללמוד מכל קשר דבר חדש, ולהשתפר, וממילא להפוך הכל ללכתחילה.

    ↩

11. היה זה ביום שלישי של פרשת וירא השנה, הרגשתי וביטאתי שאני פשוט אחד עם הכל, אני מתעצם מהכל ומעצים הכל, אני נותן לכל ומקבל מהכל, אני מחובר לכל והכל מחובר אליי. זה היה פשוט מדהים, זו הייתה שעה שבה ביטאתי את זה ולא אשכחנה לעולם.

    ↩

12. אני מתקדם עוד ועוד בעבודה זו, עבודת לאהוב את מה שיש מתוך להנחיל אהבי יש, אני ממש מרגיש איך הרבה יותר דברים מתקבלים אצלי באופן מיטיב בה, בתור שליחו של ה' ליש הזה כדי לגלות את הטוב הכללי. בעיניי זה רצף, ואני מתקדם על הרצף הזה. מתפלל לאבא שיתן לי עוד כוחות כאלה, ולקבע זאת בנפשי.

    ↩