לא טוב היות האדם לבדו ליומולדת 23

לא טוב היות האדם לבדו

ליום הולדת 23

פרק א

(כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן: (כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב ה' בורא את בעלי החיים, וירא אלהים כי טוב: (כו) בתוך כך וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ נכון, הוא שונה מעט מבעלי החיים, אך באמת הוא חלק מהמכלול שלהם, ולכן סיפור בריאתו נאמר תוך כדי בריאת כל יתר בעלי החיים. מדוע הוא שונה? התשובה ניתנת מיד וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ צריך מישהו שישלוט בכל הטוב הזה, אי אפשר לתת לטוב הזה להשתולל כי אז הוא יחדל מהיות טוב: (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ בצלם אלהים, זה שברא אותו, הוא נברא, כלומר, ה' הוא הבורא ומי שממשיך את מגמתו בעולם הוא האדם, לאדם אין משמעות מלבד היותו שומר הבריאה זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם כדי שיתרבו וכדי שימשיכו לשמור על הבריאה, לאדם אין ערך עצמי, הוא לא כאן פשוט כדי להיות, הוא כאן כדי להוות אחרים, הוא כאן כדי לשמור על מה שהתהווה על ידי מי שהיווה אותו. לכן בעוד כל בריאה נחתמת ב"וירא אלהים כי טוב", כאן לא נאמר זאת, כיוון שהאדם לא טוב, האדם נועד עבור הטובים: (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ מדוע? כי יש בכם ערך בפני עצמם? ממש לא וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ פן הם יחדלו מהיות טוב, אך בכם עצמכם אין שום עניין: (כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה הם לא שלכם, הם לכם רק לאכלה, כדי שתוכלו להתקיים ומתוך כך לקיים: (ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן: (לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד כעת הכל הוא לא רק טוב, אלא טוב מאוד, כיוון שהטוב הזה יישאר טוב, הרי יש מי שמשמר אותו כן וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: פ

פרק ב-ג

פרק א דיבר מנקודת מבטה של הבריאה, ואכן יש לאדם תפקיד כזה בבריאה. אך כעת נבין שזה רק סימן למהותו של האדם, שהיא אחרת לגמרי. (ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים נניח כאן את ריבוי הפעמים המופיע הביטוי ה' אלהים בפרק זה אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: (ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה כיוון שאין זה תפקידו: (ו) וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ז) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה עוד הרבה לפני ההוויה כולה, נוצר האדם, כי הוא עניינה של הבריאה: (ח) ורק לאחר מכן וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר במרכז הגן הזה: (ט) וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה האדם, כיוון שהכל נברא עבורו וְטוֹב לְמַאֲכָל האדם וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שני עצים השייכים רק באדם: (י) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: (יא) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב: (יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: (יג) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ: (יד) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת: (טו) וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ באיזה מובן לעבדה ולשמרה?: (טז) לעבדה ולשמרה, במובן של התאווה האסורה ממנה הוא מצווה להימנע וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל יש עניין לאכול מכל עץ הגן, כי הכל שם בשבילו, במובן מסוים שעוד מעט נסייג: (יז) אלא שיש לכך סיוג קטן וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אל לך לדעת את הטוב ואת הרע, עליך לחיות, לא להסתכל על ההוויה באופן שיפוטי, לא להכניס אותה לתוך תבניות, אלא לקבל אותה כפי שהיא, ההוויה לא פה בשבילו כדי להיות פה בשבילו, אלא הם אחד ולכן היא נפתחת אליו לגמרי ומוכנה להתמסר אליו כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת פתאום יהיו חיים ויהיה מוות, יהיה טוב ויהיה רע, עד אז היו חיי נצח, כיוון שעד אז הכל טוב. האדם כמרכז העולם מושתת על ההבנה שעניינו של האדם הוא הצד האנושי שבו, הצד הרגשי, הצד השלם מעצם היותו, הצד השלם עם עצמו ועם סביבתו: (יח) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ על האדם לגלות כי גם מה שנגדו הוא חלק ממנו, עליו לא להסתכל על המציאות באופן שיפוטי כיוון שעליו לראות את עצמו חלק ממנה, וכל כך לאהוב אותה עד שתרצה להיטיב לה, עד שמנקודת מבטה, כאמור, ייראה לה כאילו כולך שם בשבילה, ויש שם נקודת אמת, אתה באמת שם רק בשבילה, כיוון שהיא חלק ממך, אתה אחד איתה כי אתה אחד עם הכל, ולכן עליו לראות גם את שאר בני האדם באופן זה: (יט) וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה הוא קורא להם שמות, הוא נותן להם תפקידים, אך וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ כיוון שלקרוא למשהו בשם יוצא מעמדה חיצונית עליו: (כא) וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן התפנית מתחוללת דווקא בשינתו, בזמן בו הוא לא מודע, כיוון שהולך לקרות כאן דבר שהוא מעל כל הבחירות והמודעויות וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה האשה נחצבה מהאיש, היא חלק ממנו, אך הנסירה אירעה ללא מודעותו: (כב) וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם שלכאורה אמור לא לדעת על כך שמדובר פה באשה שלקחה ממנו: (כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי הוא מבין שהיא בשר מבשרו למרות שהוא לא היה מודע כאשר זה קרה, כיוון שהוא חש בסגולתה השייכת לסגולתו לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת הוא נותן לה שם, אך לא שם המעיד על הפער ביניהם, המחלק בין שמות שונים, אלא הפוך, שם המחבר ומאחד: (כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד יש לו היכולת להתאחד עם בשר אחר, לא הבשל ממנו הוא הגיע, אביו ואמו, מתוך ההבנה שבשורש הכל שייך לסגולתו: (כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ כיוון שאין להם שום סיבה לחשוב שהם צריכים להסתיר משהו אחד מהשני, הם אחד:

(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן כי מהותית, החיים שלכם, כפי שהם, לא שווים כלום, אתם נועדתם להיות שליחים, נקודת מבטה של הבריאה כמתואר בפרק ב היא עניין האדם: (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל להיפך, החיים שלנו שווים בפני עצמם: (ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן ובדיוק כיוון שהחיים שלנו שווים, עלינו לא לאכול מעץ הדעת, שכן הוא שיגרום לנו להפסיק לחיות את החיים כפי שהם: (ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: (ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע הנחש מבין שהיא יודעת את האמת, ולכן הוא פשוט פונה לפרש אחרת את הנתונים – זוהי מעלה גבוהה מאוד לדעת טוב ורע! אלהים יודע טוב ורע! אכן, אלהים, מדת הדין, יודע טוב ורע, אך הוי"ה, מקבל את כולם כפי שהם, ואלהים הוא רק הכלי לאור הויה, ובאמת בשורש גם מדת הדין נועדה לשמש את מדת הרחמים: (ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל כפי שהיה בבריאה, כלומר, כאן הכל עדיין תקין לכאורה וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם גם כאן הכל תקין לכאורה וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל במקום לראות את העץ כעומד בפני עצמו ולחוות אותו כך, היא חווה אותו בתור דבר שנותן לה שכל, מה שמלמד על כך שגם כאשר העץ היה טוב בעיניה למאכל היה זה רק מתוך האגואיזם שלה ולא מתוך אחדותה עמו, וגם כאשר הוא היה תאוה לעיניים היא לא הרגישה את שייכותה לסגולתו אלא את העונג החיצוני שהוא מספק לה (מתוך כך, אך היא חיה אותם כשני דברים מנותקים) וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ היא לוקחת, היא מנכסת לעצמה, היא לא אחדותית עם העץ, היא מנצלת אותו וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל האחדות ביניהם איננה אחדות כנה של קבלת הכל, מה שהיה גורם לה מלכתחלה להסתכל אחרת על העץ, אלא אחדות חיצונית של שותפות ללקיחה, שותפות לניצול: (ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת פתאום עולה הבושה, פתאום עולה פקיחת העיניים, פתאום במקום לקבל הכל כפי שהוא בלי לראות אותו, בלי להסתכל עליו מנקודת מבט חיצונית, האדם שופט אותו: (ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן הם לא אחדותיים אפילו לא עם מקור הכל: (ט) וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה איפה אתה, אני רוצה אותך, אל תיפרד ממני: (י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא הוא לא עונה לשאלה איפה הוא, הוא רק מנסה להצדיק את עצמו כדי שלא יבוא לו עונש, הוא לא מבין שה' קורא לו לחדול מתהליך ההיפרדות ממנו, הוא רוצה אותו קרוב אליו, כמו הכל: (יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: (יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל כאן מתבררת השותפות האינטרסנטית בה כאשר האינטרס המשותף מתפורר כל אחד מאשים את השני: (יג) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל יצור אחד יכול להשיא, יכול להפעיל מניפולציות, על אדם אחר, כיוון שכולם בתוך מעגל של ניצול: (יד) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ אתה תהיה השפל לצד הולכי הרגליים: (טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב תהיה מלחמה ביניכם, כל אחד ינסה לפגוע בשני בנקודת התורפה שלו, וזאת כיוון שיצרתם את מעגל הניצול, אין כאן עונש, יש כאן תוצאה ישירה של מעשיהם: ס (טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים במקום ההיפך הגמור, שהאחדות עם הכל תוביל להשלמה עם כל יתר הפרטים, היא מובילה לכאב כאשר היא מתיישמת וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ את לא רוצה להיות חלק באותו אחד איתו, את רוצה אותו וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ כי הוא רוצה אותו דבר כלפייך: ס (יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ היית צריך להיות אחדותי עם הכל, כעת אתה תראה שהאדמה לא תיפתח אליך, אתה לא אחדותי עם הכל: (יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: (יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב עד שתשוב להיות חלק מהכל:

ואז מתחיל התיקון. (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי הוא מנסה להתאחד עמה ועם כל הבריאה: (כא) אמנם אז ה' מדגיש בפניהם וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם שהבושה שלהם לא הולכת לעבור כל כך מהר, הולך לקחת לה עוד הרבה זמן, לכן לא מספיק להם עלה תאנה שיכול להתכלות והם צריכים כתנות עור, אני מאמין בתיקון שלכם, אך אל תחשבו שהוא יהיה כה פשוט: פ (כב) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם הוא עלול לא להתאחד עם שאר הבריאה, אלא להשתלט עליה, לאחר שהסתכל עליה מבחוץ, הוא עלול להסתכל עליה מלמעלה: (כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם הבט עליה מלמטה כדי שלא תביט עליה מלמעלה, כדי שתרצה להתאחד עמה: (כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: ס