לבטוח בעצמי לששה בסיון

לבטוח בעצמי

לששה בסיון

זיו חן זצ''ל

המשנה (פג:) מלמדת:

כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ.

אמנם מעירה הגמרא שהדין נתון במחלוקת:

מתני' דלא כי האי תנא; דתניא: עומר הבא מן הישן – כשר, שתי הלחם הבאות מן הישן – כשרות, אלא שחיסר מצוה; עומר, דכתיב: תקריב את מנחת בכוריך, ואפילו מן העלייה; שתי הלחם, דכתיב: ממושבותיכם תביאו, ולא מן חוצה לארץ, ממושבותיכם, ואפי' מן העלייה.

מהו יסוד המחלוקת? העומר ושתי הלחם הם המתירים את האיסורים, הם היכולת האנושית להתעלות על פוטנציאל הרע ולהדגיש את פוטנציאל הטוב. בכך חידוש גדול. יכול האדם, אם ירצה בכך, אם ייפתח אל ההוויה באוזן קשבת, אם לא יאטום את עצמו נוכח האור האלהי הזורח מכל פינה ופינה בעולם, לשחרר את העולם מעבדותו, לגאלו מיסוריו הקשים, לנתק את מוסרותיו, לתת לאינסטינקט ללכת אחר האלהי מעצמו, ולהימנע מלגזור על עצמו גזירות קשות ורעות, פן יפגוש ברע ויפגע בעצמו.

היכן אדם יכול לעשות זאת? מאיזו נקודת מבט ניתן להתיר את האיסור, להצליח לשנות את התפיסה שלנו כלפי המציאות ולשחררה? בכך נחלקו המשנה והברייתא. המשנה מלמדת שהדבר יכול לעשות אך ורק בארץ. התורה בספר ויקרא (כג) מלמדתנו:

(ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:… (טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':

נקל להבין מפשט התורה שהעומר ושתי הלחם צריכים להגיע מתבואת הארץ. כל הפרשייה של היתר האיסורים בתורה לא נאמרה אלא בארץ. היתר האיסורים יכול לעשות רק בארץ, רק מתוך אקלים של קודש. מלמדת המשנה, ארץ זו, עיני ה' אלהינו בה, ורק מתוך עובדה זו, יכולים אנו להתיר את האיסורים, רק מתוך עובדה זו אנו יכולים לסמוך על האינטואיציה הרוחנית האנושית שלנו.

לעומתה, הברייתא לא הולכת לפי הפשט. היא לא מחפשת לראות את הקודש במקום הטבעי שלו, היא מחפשת לראות אותו מתפשט בכל מרחבי המציאות, דווקא מתוך האינסטינקט האנושי. האלהי מדבר בכל מקום עם האדם. לעתים דיבור זה נגלה, לעתים הוא נסתר, אך הוא תמיד קיים. על האדם ללכת אחריו, לחתור לעומק ושם לשחרר, לראות את הטוב בכל דבר, גם בנורא מכל, ומשם להעלות ולהתעלות עד לשמים.