מה שסיפור יכול לעשות בעשט

מה שסיפור יכול לעשות

כמה שבחי בעש"ט

בשנת 1760 נפטר הבעש"ט, מחולל תנועת החסידות. הבעש"ט מכונה על ידי חסידים "אור שבעת הימים", ברמזם לפסוק "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים כאור הבוקר". בכך סימנו החסידים את הבעש"ט בתור דמות אידאלית, אדם שנהרת פניו אומרת גאולה, שאורו הוא אור העתיד. מה כולל העתיד הזה? העתיד הזה כולל את אור הלבנה שהוא אור החמה, אור הלבנה שהוא ישראל ואור החמה שהוא ה', באחדותם המלאה. הגאולה היא גילוי האחדות בין ישראל לה'. כך מביא התולדות בפרשת קרח בשם רבנו בעל ההילולא:

שמעתי ממורי כי העושה מצוה גדולה או לומד תורה הרבה והתפלל בכונה, לא יכניס בלבו שום התפארות שהוא עשה זאת, כי אם מלכות שנקרא אני מן א-דני היא עשתה זאת מה שאין כן אם מתפאר לומר שהוא בעצמו זה, אז גורם חס ושלום שמסתלק י' מן אני ונשאר אן.

ישראל הם חלק משמו של ה', שם אדנות. ישראל הם חלק מה', ה' הוא חלק מישראל, הם באחדות מלאה.

אחת הפרקטיקות המקובלות בתנועת החסידות היא הסיפור. מה סיפור יכול לעשות?

פעם אחת הראה הבעש"ט לתלמידו רבי דוד מאוסטרהא את השמים החדשים שברא בייחודים שעשה בעת עישון המקטרת שלו, ונתעלף רבי דוד מאימה ופחד.

לא חסרים צדיקים מפחידים. יש כאלה שרק להסתכל בעיניהם גורם לך לרעוד, כל כולם בשרעפי קודש, גופם הוא סולם מוצב ארצה וראשם מגיע השמימה. הבעש"ט דומה בסיפור הזה לכזה. בעישון המקטרת שלו הוא בורא שמים יש מאין, וגורם לתלמידו, שמן הסתם היה צדיק בעצמו, להתעלף. בסיפור הבא הבעש"ט מפחיד אפילו את אליהו הנביא:

אליהו הנביא היה רגיל לבוא לבעש"ט במוצאי שבת ולומר לו שבוע טוב. פעם בא לומר לו שבוע טוב והבעש"ט היה יושב אז תפוס עמוק ברעיוניו ביראה עילאית, ומגודל הפחד ברח אליהו הנביא.

טוב, כנראה הבעש"ט באמת היה אדם מפחיד. אליהו הנביא לימד כמה מגדולי רבותינו שבכל הדורות! אליהו הנביא בעצמו היה בוודאי צדיק ענק, ואם הוא פוחד מהבעש"ט, מן הסתם מדובר באמת בצדיק מפחיד. אך באמת אנו מוצאים גם אמירות הפוכות לגמרי. למשל, הסיפור המספר על מה שקרה כשהבעש"ט נולד:

ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנם, ונועצו ביניהם האדריכלים של מעלה מה לעשות, והוחלט שגן עדן כבר נתיישן ויבנו חדש ואת הישן יעבירו לגיהנם.

הבעש"ט, מעצם העובדה שהוא נולד, לוקח את הרשעים מהגיהנם, ומעביר אותם לגן עדן! הוא שורף את הגיהנם, עצם הקיום שלו לא מאפשר שום קיום לעולמות שליליים, הוא שורף את מה ששורף את אחיו היהודים. איך אפשר ליישב את שתי התנועות הללו?

הבעש"ט תמיד היה תמה: איך אפשר לאהוב אבא בלי לאהוב את הילדים שלו?

הבעש"ט ספון בעולמו הפנימי לחלוטין, הוא רווי בכוונות, אך הוא לא עושה זאת סתם, הוא מצליח לעשות מופתים גדולים עבור אחיו בעקבות השהות הזו. הבעש"ט לא נכנס לעולמו הפנימי עבור עצמו, הוא חי בשביל הרבים. הבעש"ט צדיק גדול, והיכולת שלו להתכנס פנימה הייתה משרה אווירה מפחידה בחדר, אתם יכולים לשאול את אליהו הנביא, אמנם באמת כל זה לא נעשה ולו לרגע אחד מתוך עמדה אינדיבידואליסטית, אלא ההיפך הגמור. כך היה הבעש"ט תמה על מי שאוהב את ה' בלי לאהוב יהודים. איך זה אפשרי בכלל? קודשא בריך הוא, אוריתא וישראל חד, לוותר על עם ישראל זה לוותר על ה', הם באים ביחד.

אולי בכך יובן ערכו של הסיפור. חסידים מספרים על מופתים, על הנהגות טובות, על מסירות נפש, חסידים מספרים. סיפור איננו תורה; תורה לוקחת חלק קטן מהאדם האומר אותה ומבטאת אותו, זהו חלק מסוים שאופיו נקבע על פי הזמן, על פי המקום ועל פי הסיטואציה. סיפור הוא כמו תורה, רק הרבה יותר: גם אם הוא תופס מאפיין מאוד ספציפי של האדם עליו הוא מספר, הוא תופס את האדם. הוא לא שופר של האדם לבטא את עמדותיו, הוא שופר של האדם לבטא את עצמו. ברור, גם עמדותיו הן חלק מעצמו, אין ספק, ולמרות זאת הן חלק מסוים. הסיפור מאיר את האדם כולו באור יקרות. החידוש של תנועת החסידות בהנהגת הבעש"ט היא שלאדם עצמו, לפני עמדותיו התורניות, יש חשיבות, הרי הוא וה' אחד.

סיפר רבי ישראל מרוּז'ין:

"בימיו של הבעל שם טוב היה מקרה של פיקוח נפש. בן יחיד ואהוב היה שרוי בסכנה גדולה. ציווה הבעש"ט לעשות נר שעווה, ונסע ליער והדביק את הנר לאילן אחד, ועשה עוד כמה תפילות ופעולות וייחודים על פי תורת הקבלה. כך עשה הבעש"ט, ופעל ישועה בעזרת השם יתברך, והנער ניצל.

שנים אחר כך אירע מקרה דומה ובאו אל תלמידו של הבעש"ט, המגיד ממזריטש, שהוא אב-סבי. אמר המגיד: 'את הכוונות והייחודים שעשה רבי, הבעש"ט – אינני יודע. רק אעשה על סמך הכוונות שכיוון רבי'. גם תפילתו התקבלה והייתה ישועה והצלה.

שוב עברו השנים, ואירע מקרה דומה. באו לפני תלמידו של המגיד, רבי משה לֵייבּ מסַסוֹב. אמר רבי משה לייב: 'אני אין בכוחי לעשות כמעשה מורי המגיד ורבו הבעש"ט. אני יכול רק לספר את סיפור המעשה, והשם יתברך יעזור'.

וכך היה, בעזרת השם יתברך."

סיפרנו עכשיו כמה סיפורים. הסיפורים הללו לא נוגעים בכל צדדיה השונים של התורה של הבעש"ט, ולמרות זאת, על ידיהם אנחנו תופסים את אישיותו ממש. כך הבין ר' משה לייב מסאסוב. הוא הבין שבכח הסיפור היפה שהוא מספר הוא ממש מציל את אותו נער, מדוע? ר' משה לייב הבין שכאשר הוא מספר על הבעש"ט, הוא ממש מתחבר אל נשמתו. דמות דיוקנו של רבו עומדת לנגד עיניו, עד כדי כך שהוא ממש עושה מופתים, בדיוק כמו רבו.

לצד התורה, המעמידה את ה' במרכז, חסידים הציבו את הסיפור, המעמיד את האדם במרכז.¹ בחיבור שני האלמנטים האלה הם קיימו את צוואת הבעש"ט שחתר להעמיד גם את ה' וגם את ישראל במרכז, שראה הכל באחדות אחת מלאה, שראה את ה' ואת האדם בתוך מכלול אחד.

אם כן, יום זה, הששי בסיון, בו ניתנה תורה לישראל בהר סיני, ובו נפטר הבעש"ט, הוא חגה של התורה, זו היורדת מלמעלה למטה, אור ישר, זו שיוצאת מה' אלינו, והוא חגו של הסיפור, זה העולה מלמטה למעלה, אור חוזר, זה שיוצא מאיתנו אל ה'.

אכן, סיפור יכול לעשות הרבה.

הערות שוליים

1. ובזה ייושב המנהג הלכאורה תמוה של חלק מחסידי הבעש"ט לציין גם את יום הולדתו ולא רק את יום פטירתו – אכן, בעצם החיים של הבעש"ט יש ענין ולא רק בדבריו שפסקו מלהיאמר ביום פטירתו.

   ↩