מנהגי הזכרון של ספירת העומר

לק"י

כט ניסן ה'תשעז

מנהגי הזכרון של ספירת העומר

בספירת העומר ישנו איזשהו קונפליקט. מצד אחד, הרמב"ן התייחס לתקופה זו כתקופה שהיא בבחינת חול המועד שבין פסח לשבועות, וממילא ברור שכפי שחול המועד הוא תקופה שמחה, כך גם ספירת העומר. מצד שני, אנו נוהגים מנהגי אבלות מסויימים בספירת העומר על תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו במהלך מרד בר כוכבא.

אציג שתי דרכים להתמודד עם קונפליקט זה. שמעתי בשם הרב אורי שרקי שבימינו, כשכבר חזרנו לארצנו, אין טעם להתאבל בספירת העומר, שהחורבן כבר בטל. נראה שעומק סברת הרב שרקי היא שמה שקרה במרד בר כוכבא הוא איבוד הישות היהודית האחרונה שנותרה בארץ ישראל, שכן המקדש כבר חרב. לכן אמנם את תשעה באב נמשיך לציין, כיוון שסוף סוף המקדש חרב, אך את ספירת העומר נפסיק, כיוון שיש לנו מדינה וצבא יהודי, אפילו יותר גדול וחזק מצבאו של בר כוכבא.

לפי דבריו ניתן להציע שאפילו יש לעשות מהם ימים שמחים ולא רק לבטל את העצבות, בבחינת פאר תחת אפר, וממילא לא רק שלא יהיה קונפליקט בין הימים, אלא תהיה אפילו עוד סיבה לשמוח. לפי זה, באמת מבחינה מהותית, ימים אלו הם ימי אבלות, ויש ביניהם סתירה, אלא שבימינו, אין בהם סתירה.

אך נראה לי שיש דרך יותר מהותית. אפשר שבאמת אין סתירה בין האבלות לשמחה. ידוע בשם הרב אהרן ליכטנשטיין שהאבלות של ספירת העומר היא בבחינת אבלות יב חודש, מה שגרם לו להתיר להתגלח לאחר זמן מעט ארוך מהרגיל שבו הוא מתגלח, כמו שאבל יב חודש מתגלח לכשחבריו גוערים בו.

אנסה להציע סברה לדין זה של אבל יב חודש. אפשר שהסברה היא שהאדם לא צריך להיות עצוב לשם העצבות בשנה שלאחר פטירת קרובו, אלא עליו לזכור אותו. לכן מבחינה אישית, הוא יכול להיות שמח, ולכן הוא יכול להתגלח למשל. הבעיה היחידה מתחילה כאשר הוא שמח באופן כה גדול, עד כדי כך שהוא מפסיק לזכור את קרובו, מה שקורה בשמחות גדולות, שמטבע האדם, השמחה משכיחה ממנו דברים שחשוב שהוא יזכור. לכן באו חכמים והגבילו את שמחת האדם, אך באמת אין כאן עניין בעצם הגבלת השמחה, אלא בכך שהאדם יזכור את קרובו.

לפי זה, אפשר שזה גם מה שמבוקש מאיתנו בספירת העומר. בספירת העומר עלינו לזכור את תלמידי רבי עקיבא, לא להתעצב על ליבנו. לכן אין שום סתירה לשמחה, כפי שאין שום סתירה בין שמחת חול המועד ואבלות יב חודש. באמת זהו חול המועד. אין בעיה לשמוח, יש בעיה לשכוח.

עד כאן הסברתי מדוע לפי דרך זו אין סתירה, אך כעת אנסה להציע שלא רק שאין סתירה, כלפי לייא, חול המועד יונק ממנהגי הזכרון⁰ (ולא האבלות) של ספירת העומר. מקובלנו ש"ושמחת בחגך", שיש מצווה לשמוח בשמחת החג. אך כפי שכבר כתב הרמב"ם, אין זו שמחת הכרס, אלא זו שמחה של מצווה. לכן ניתן לומר שהמצווה אותה אנו מקיימים בימי ספירת העומר, היא הספירה עצמה, ומנהגי הזכרון, רק מחזקים את תודעת השמחה של ספירת העומר.

תלמידי רבי עקיבא נהרגו כיוון ש"לא נהגו כבוד זה בזה" (כך לפי רש"י, אך רבים טענו שהוא נסתר מאגרת רב שרירא גאון בה נכתב שהם נהרגו במרד בר כוכבא, אך אין בכך שום סתירה – הסיבה הפיזית מדוע הם מתו הייתה הרומיים, והסיבה האמתית היא חוסר הכבוד שלהם אחד לשני). ימי הספירה הם ימים הקשורים למידות האדם, המשקפות את פעולותיו של ה' בעולם. לכל שבוע יש ספירה, ולכל יום יש ספירה שבספירת אותה שבוע.

במובן הזה, אנו עושים תיקון המידות בספירת העומר. הספירה היא רק תזכורת לכך שהיום צריך לעבוד על המידה הזאת שבזאת. כך גם תתורץ תימה גדולה – אם הנקודה היא ספירת הימים, מדוע אנו סופרים בתחילת היום, היינו בערב? לכאורה, היינו צריכים לספור דווקא בסוף היום, לפנות ערב, הרי צריך להשלים את היום כדי לסופרו! אלא שזו בדיוק הנקודה – הספירה היא סימן, תזכורת כדי שנדע איזו מידה עלינו לתקן, ולכך יש לנו יום שלם העומד לפנינו.

לפי זה, ניתן להסביר שמנהגי הזכרון באים להזכירנו כמה אנחנו צריכים לעבוד על המידות שלנו בין אדם לחברו. על המידות שבין אדם למקום, ברור לכולם שיש לעבוד – הרי אנו מתקדמים לקראת מתן תורה שבחג השבועות. חידושם של מנהגי הזכרון שיש לעבוד גם על המידות שבין אדם לחברו, ומנהגי הזכרון מזכירים זאת בפועל.

כפי שמרגיש כל אדם, כאשר עובדים על מידה ומתקנים אותה, מרגישים סיפוק עצום. לפי הציטוט הידוע של הרב משה צבי נריה, שלתקן מידה אחת יותר גדול מללמוד אלף דפים של גמרא, הדברים מובנים בנקל – הרי אדם מרגיש סיפוק עצום אם הוא לומד אלף דפי גמרא, קל וחומר שירגיש סיפוק עצום בתיקון המידות. זו המצווה של ספירת העומר – תיקון המידות שבין אדם ולמקום ושבין אדם לחברו, זו מצוות החג, והיא משמחת מאוד, מספקת מאוד. לכן חול המועד הוא בעצם זמן של שמחה, שמחת מצווה ולא שמחת הכרס, שמחה הנובעת מתוך מצוות החג, והיא תיקון המידות, שהוא העיקר שבספירת העומר.

לבי אומר לי, שזוהי ההתקדמות הרוחנית שישנה בדורנו. בדורות הקודמים היה ברור שההתקדמות בתיקון המידות איננה בתחום שבין אדם לחברו, אלא בתחום שבין אדם למקום בלבד. בדיוק מה שהתחדש עתה, הוא שתיקון המידות יכול להיות גם בין אדם לחבירו.