מתוך כיוונים של זיוי לשבת חול המועד ולשביעי של פסח

לק"י

מתוך כיוונים של זיוי לשבת חול המועד ולשביעי של פסח

טז ניסן ה'תשפ - קבלת שבת

,שבת חול המועד פסח. שבת בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף, בין קרבן הפסח לשירת הים בין ההקרבה המוחלטת לה' להתמסרות המוחלטת שלו עבורנו. כאן מגיעה השבת, השייכת לשביתה המאפשרת מנוחה מהעבר וצבירת כוחות אל העתיד, הארת השבוע שעבר והארת

השבוע שיעבור. בשבת זו אנו מאפש רים לעצמנו לעבד ולהפנים באמת, בזכות הפנימיות של השבת, את יציאת מצרים, להכניס עמוק לתוכנו את היותנו בעלי חירות, ובשבת זו אנו .מאפשרים לעצמנו ליצור כלים בתוכנו לקבלת השפע הנובע מהמסירות המוחלטת של ה' אלינו

יותר מכך, בפנימיות השבת מובן שבאמת שתי החוויות הללו שייכות לאותו יסוד – האחדות

.של ה' איתנו, המתבטאת בשבתות כל השנה ובפרט בשבת זו

נקבל שבת זו בקריאת שיר השירים, המחדד ברמתו הפשוטה את הדינאמיקה של ההתקרבות ושל ההתרחקות בינינו לה', וברמתו העמוקה כמה הדינאמיקה הזו לא יושבת על השניות ועל האחרות, כי אם על האחדות, על הזהות, מתוכה שני הפרטים יוצאים וסוללים כל אחד את

.דרכו שלו אליה בחזרה

)שבת חול המועד פסח (ב דחול המועד

.בואי כלה""המלך במסבו , מלך בהוראת מלך ומלך בהוראת מלכות, המלך, הוא ה', מסב ,כלומר שובת בשבת (ומתוכו גם מלכותו, כנסת ישראל), בה הוא כביכול יוצא לחופשי, מלכותו כנסת ישראל, מסבה בפסח, בה היא יוצאת לחופשי. לכן קוראים את שיר השירים גם בשבת

.וגם בפסח. בכך מתגלה אחדותם

.סעודה ראשונה חג זה נקרא בלשון סידור התפילה "חג המצות", והסיבה נראית פשוטה –

לאחר ליל הסדר, שבו ישנם פסח מצה ומרור, נותרנו רק ,עם מצה. המרור מציין את הגלות המצה את הגאולה והפסח את מה שהיא מאפשרת– קרבת ה' הבלתי אמצעית. לאחר ליל הסדר, בחג המצות, אנו לא אוכלים מרור, כיוון שהוא גלות ואנו בגאולה, ואנו גם לא אוכלים .פסח, כיוון שהוא קרבת ה' בלתי אמצעית, ואנו רוב ימינו בגאולה, שהיא קרבת ה' אמצעית

.בזאת מתבטאת אחדותנו

.סעודה שנייה בהפטרתנו פגשנו את המילה המנחה, רוח, שעל פי דימוי הנבואה היא זו המחייה את המתים. מהי רוח ? על פי הסברתו של נפש החיים, ישנה נשמה, שהיא חלק אלוה ממעל, היא באמת איננה חלק מהאדם אלא חלק מאלהים, וישנה נפש, שהיא ביטוי הנשמה

בתוך האדם, ובמובן זה היא חלק ממנו. רוח היא בתווך – רוח היא מצד אחד קשורה לאדם עצמו, בשונה מהנשמה, ומצד שני היא איננה בתוכו כי אם מעליו, מנחה אותו. לכן הנשמה תמיד קיימת, גם במיתת אדם, ואילו במצב זה הנפש לא קיימת. מה שיגרום לה להתקיים, הוא

ביטוי הנשמה ברוח, שהיא קשורה לאדם אך מעליו, ו .רק היא יכולה להנחות אותו

לכן בבריאת האדם ה' נופח בו "נשמת חיים", ובסיפור ביאת בעלי החיים אל נח מגיעים אליו "כל אשר יש בו רוח חיים" או "נשמת רוח חיים", רוצה לומר, הנשמה גורמת לחיים, שהם עצם

.הנפש, על ידי הרוח

לק"י

,"טרם הגאולה הראשונה היה ישראל נטול רוח, "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה 'וכך גם, כפי שמתנבא יחזקאל, יהיה ישראל נטול רוח טרם הגאולה האחרונה, או אז יבוא ה

ויביא את הרוח.ויגלה את חיותו האלהית העולמית על ישראל

.סעודה שלישית לאחר חטא העגל, שבו התברר כי ישראל לא יכול לחיות בפגישה ישירה עם הקודש באופן המדוייק אלא עליו להכיל אותו בכלי קודש, התורה נתנה לישראל שלושה כלי קודש כאלה, במקום בזמן ובאדם. במקום היה זה המשכן, שלפי הרבה מפרשים הוא איננו

.אלא תגובה לחטא העגל, ישנו מקום קדוש באדם היה זה משה, שעד עתה היה אדם מן ,השורה, וכעת, כפי שמופיע בסוף הפרשה, קורן עור פניו ונקבעים טקסים מיוחדים בנוכחותו ישנו אדם קדוש. בזמן, היו אלה המועדים, המופיעים בפרשיית שבת חול המועד אותה קראנו

בכך ישראל לומדים להכיל את הקודש אותו פגשו בפ גישה ישירה בתוך כלי קודש, לגילוי הקודש

.הכללי על ישראל

.כן יהיה עמנו תמיד ,מתוך שבת חול המועד פסח בה מסבים המלך ומלכותו, ה' וכנסת ישראל

.אנו מגיעים לחול המועד פסח, בו מסבה המלכות, כנסת ישראל, לבדה

.סעודה רביעית במוצאי שבת פסח, עלינו להבין את הקשר בין שבת לפסח, שלא יכול להיות "מקרי, מעצם נוכחותם באותו תאריך, וכמו כן מהעובדה שפסח נקרא שבת, "ממחרת השבת וששבת היא "זכר ליציאת מצרים". תשובה לכך יכולה להתקבל על ידי פסוק המופיע בשינוי קל

פעמיים במגילת שיר השירים לה יש ענ יין מיוחד גם עם שבת וגם עם פסח– "שמאלו תחת ,לראשי וימינו תחבקני", כלומר, אור ה' הסובב את העולמות. בשבת עלינו להישאר במקומנו "אל יצא איש ממקמו", ובכך ה' יוצר איזושהי מעטפת סביבנו, וגם בפסח, ה' פוסח על בתי

ישראל ובכך יוצר, כפי שהסביר אוריה חותני, לא רק דילו ג עלינו אלא גם ובעיקר מעטפת סביבנו. אחר כך, מתוך אור ה' הסובב אותנו, נגיע לאחר השבת לימות השבוע בהם ימלא אותנו במלאכתנו, ולאחר הפסח לימי ספירת העומר בהם ימלא אותנו בהשתפרותנו, אך בשבת

ובפסח, ויותר מכך בשבת פסח, אנו נמצאים עדיין בסובבותו אותנו, מתוך אחדותנו.

שביעי שלפסח

.כניסת החג עוד חג, אותו דבר בדיוק, בלי שהחיינו, להורות על כך שהאמונה שלנו איננה אמונה בהצלחה, אלא אמונה בתהליך המוביל להצלחה על ידי ה', לגילוי מגמת הטוב בעולם

.על ישראל

.סעודה ראשונה הצדוקים פירשו ששביעי של פסח (המכונה אצלם שביעי עצרת) הוא שמונה ימים אחרי חג הפסח, שכן לא ניתן להחשיב את השבת כחלק מימי החג, שבת איננה כלל חלק

.מתאריכי השנה. נוכיח שהם טועים

הצדוקים פירשו שספירת העומר מתחילה ממחרת יום השבת שמתקיימת לאחר הפסח, ואילו ,

,להבדיל בין טמאי הבלבול לטהורי המסורת עם ישראל פירש שהיא מתחילה ממחרת חג

הפסח עצמו., בו יש חיוב שביתה מסויים מלבד עצם עובדת פרישתם מעם ישראל המוכיחה את טעותם, חברי שלמה גושו ציין הוכחה לזה מהנביאים, שכן לפני שיהושע מכניס את ישראל לארץ, אלו אוכלים "מעבור הארץ", כלומר מהתבואה החדשה, "ממחרת הפסח", ואם כן, מוכח

.ש"ממחרת השבת" האמור בתורה הוא ממחרת חג הפסח

לק"י

התירוץ היחיד אותו יכולים הצדוקים לומר הוא שבאותה שנה יצא הפסח בשבת, אמנם גם הוא נדחה, אומר שלמה, כיוון שאנו רואים שהנביא מדגיש שהם אוכלים לא ממחרת השבת שיצא ,במקרה ממחרת הפסח אלא דווקא ממחרת הפסח, וכמו כן, אני מוסיף, שהרי לשיטתם, כאמור

שבת איננה חלק מתאריכ ,י השנה, וממילא אם יוצא הפסח בשבת, הוא נדחה ליום ראשון וממילא לא יתכן שגם יהיה ממחרת הפסח וגם ממחרת השבת, באותו יום. אם כן, ברור ששיטתם הכללית ששבת איננה חלק מתאריכי השנה נדחית, וממילא ששביעי של פסח הוא

.ביום אותו אנו מציינים

טעותם זו נובעת מהנפרדות אותה הם רואים בין אור ה' לזה של ישראל, המביא אותם להפריד בין שבת, שהיא אור ה' ליום טוב, שהוא אור ישראל, ובין התורה שבכתב, בה כתוב "ממחרת השבת" לתורה שבעל פה, בה נמסר "ממחרת הפסח", ובין חלקים שונים במקרא, כאלה

שניתנו באופן שיותר נוכח ,בו ה' כתורה ולחלקים שניתנו באופן שיותר נוכח בו ישראל כנביאים

וכמו כן ,מתפיסת נפרדות כוללת, המביאה אותם להעדיף תורה קרועה, חסרה ומלאת סתירות הנפרדת גם מעולם המעשה שכן היא לא ניתנת לקיום באופן המלא (הרי כל חלק אומר משהו

אחר). להבדיל בין טמאי הבלבול לטהורי ,מסורת ישראל שבכל הדורות, אנו מאמינים באחדות .זו שבין ה' לישראל, ומתוכה זו הכוללת כל

.שירת הים "הטבעת בתרמית רגלי בת ענמית", מהי אותה תרמית? מצרים נכנסים לים בחשבם כי בדיוק כשם שישראל נכנסו כך הם יכולים להיכנס, כביכול מדובר בתופעת טבע בלבד ולא בנס אלהי שנעשה במיוחד עבור ישראל, להוראת אחדות ה' וישראל המתגלה

.בפנימיות הטבע שאיננה אלא נס כדברי רבנו

.סעודה שנייה ,'במזמור קז מופיעות ארבע קבוצות שצריכות להודות לה ,הולכי מדבר, אסירים

.חולים ויורדי הים על כל אחת כתוב "ויזעקו אל ה' בצר להם" או "ויצעקו " , וכמו כן "וממצקתיהם

יושיעם" או "יוציאם" או "יצילם". מה פשר השינויים הללו? המלבי"ם מבחין בין הולכי מדבר .ויורדי הים לאסירים וחולים, שהראשונים תלויים אך ורק בה' ואילו האחרונים תלויים גם באדם הראשונים תפילתם עמוקה יותר, בבחינת צעקה, והאחרונים תפילתם עמוקה פחות, בבחינת

.זעקה בלבד

?אם כן, שאלתי, הוסבר על ידי המלבי"ם שינוי החלק הראשון של הפסוק, מה על החלק האחרון

."היכן שכתוב "ויזעקו" כתוב "יושיעם", והיכן שכתוב "ויצעקו" כתוב "יוציאם" או "יצילם על פי זה לאור דברי המלבי"ם, הסביר הרב אביחי עמוסי, ניתן לומר שהוצאה והצלה הן מושגים מוחלטים, ממצב רע למצב טוב, ולכן הם שייכים אצל הראשונים הצועקים, ואילו ישועה היא

.מושג יחסי, ולכן הוא שייך אצל האחרונים הזועקים

על כל אלה, יש לציין שבכל אחת מהקבוצות הללו מופיע עוד פסוק, "יודו לה' חסדו ונפלאתיו לבני אדם", ובו אין כל שינוי. מדוע? הזעקה והצעקה הן פניית האדם אל ה', הישועה, ההוצאה וההצלה הן פניית ה' אל האדם. פניות אלה הן בעקבות הנסיבות המציאותיות. אמנם מתוך

,פניות אלו מתרחשת עוד פנייה – .פניית האדם אל ה' מתוך פניית ה' אל האדם, והיא ההודאה ,ההודאה הזו אמנם באה על רקע נסיבות מציאותיות, אך הן רק מגלות מימד עומק החבוי בהן בו ה' והאדם אחד הם, ובשל כך ה' שם בשביל האדם ובכל צרותיו לו צר, כשהנסיבות

המציאותיות הן רק מקום בו מתבט.את אחדות זו

.סעודה שלישית כמנהג עולי תימן "קשה זיווגם של ישראל כקריעת ים סוף ". זיווג וקריעת ים

סוף שני הפכים הם – זיווג הוא התקרבות וקריעה היא התרחקות ., ולכאורה מאמר זה לא ברור אמנם תמיהה זו מושתתת על ההבנה שברירת המחדל של זוג הוא שהם רחוקים וכעת הזיווג

לק"י

הוא התקרבות, אך ההיפך הוא הנכון, ברירת המחדל של זוג הוא שהם קרובים וכעת הזיווג הוא התרחקות, באילו מקום, זמן וסיטואציה אנושית שהיא נצרכת, יתכן שגם לשנים ארוכות (עד שהם נפגשים לראשונה בחיים הגשמיים), בדיוק לשם ההתקרבות, ולכן שמו זיווג. בכך

דומה הזיווג לים, ש הוא, ברצות ה', שלם, והוא, ברצות ה', קרוע, הכל לפי חכמת האחדות .הכוללת את כל המציאות, המתגלה ביחסי ה' וישראל על ים סוף וביחסי איש ואשה בזיווגם

.צאת החג מתוך גילוי מגמת הטוב על ישראל בקריעת ים סוף, הטוב שאחרי הטוב, התהליך

.שאחרי ההצלחה שעניינו להוביל להצלחה, לטוב המוחלט, יוצאים אל כל חיי ישראל

.מימונה ,מימונה מלשון מזל, חג המזל הוא רק מתוך חג הפסח שהוא ראש השנה לישראל

,שאין להם מזל והם מעליו ומצד שני יש להם מזל ועובדה, הם מתחתיו שכן המזל נמשך .מהמקומות הכי גבוהים בשמים למקומות הכי נמוכים בארץ על ידי סיפורו של ישראל בעולם

אסרו חג פסח

"והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך לחיים בשמחה ובשלום", בפשטות הל' של "לחיים" היא בשווא, כלומר, עבור חיים, אך ניתן לומר גם שהיא בפתח, כלומר, אל החיים, תפילה שברכת המועדים הגשמית והרוחנית תושפע לנו לחיים הפשוטים, ותתגלה החיות האלהית העולמית

ב.חיי ישראל בכל מישוריהם

שביעי של פסח

.טבילה בערב החג נכנסים פנימה ואז נקרע הים

.תפילה מיוחדת לזיווג בערב החג "'"ויאמינו בה

.סעודה ראשונה ההבדל בין יציאת מצרים שבה אנו חלק לקריעת ים סוף שאז אנחנו לא חלק

.קריאת שירת הים .""אז ישיר משה

.סעודה שנייה.""ויאמינו בה' ובמשה עבדו

.סעודת הבעל שם טוב הבעשט התמודד עם הצרה על ידי שמחה, כך ישראל פשוט המשיכו

הלאה, זו אמונה

שביעי של פסח

.לערב החג סגולות גדולות ישנן בערב שביעי של פסח לזכות לזיווג הגון. צריך להבין מה הקשר

.בין זמן זה לזיווג הגון

"ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים... כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה", "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים". מפשטי המקראות, ניתן לומר שהעם היה

לק"י

צריך לצאת ממצרים ולהתכונן למלחמה על יושבי הארץ, לכן התורה משתמשת ביחס אליהם בשורש חנ"ה, שורש בעל קונוטציה צבאית. ה' מוציא אותם חמושים, אך הוא מבין שהם רכי לבב. כך גם בהמשך, אומר להם משה, "התיצבו וראו את ישועת ה'", רק התייצבו, לא יותר

מזה, "ה' ילחם לכם", שכ .ן "אתם תחרשון", אתם לא חזקים מספיק לשם כך מבחינה נפשית השיא מתחולל כאשר "המים להם חומה מימינם ומשמאלם", הם כל כך לא מסוגלים להגן על

."עצמם, שהם צריכים חומה ניסית כזו, "ויושע ה' את ישראל מיד מצרים

,כך גם מרגיש הרבה פעמים בחיפוש אחר זיווג הגון. נכון, ה' נתאוה לעשות לו דירה בתחתונים ,ה' דורש מאיתנו לצאת מעצמנו. למרות זאת, יש בחינה שבה אנו מבקשים שיוותר לנו קצת שיתן לנו את הישועה ללא עבודה מצידנו, מהר ובקלות. ה', באחדותו המלאה עמנו, בכל

מצבינו, מכיל גם .את הבחינה הזו, ומאפשר לנו אותה לעתים. כל זאת בעקבות אותה תפילה

.זוהי תפילתם של ישראל, זוהי תפילתו של הצמא לזיווג הגון

סעודה שלישית- .סעודת הבעש"ט "לעשה נפלאות גדולו ת לבדו, כי לעולם חסדו". ה' עושה

נפלאות גדולות לבדו, ואף על פי כן, לעולם חסדו. חלק מגדולת הנפלאות שלו, גדולה שהיא ,לבדו בלבד, היא שהוא מצליח להמשיך את חסדו הזה, את הכוח הזה, את תנועת ההשפעה גם למטה, לעולם. לפתע מתברר שהעובדה שה' עושה נפלאות גדולות, והעובדה שלעתים גם

אנו עושים נפלאות גדולות, לא סותרות האחת את השנייה, ההיפך, הן .באחדות מלאה

לצאת החג- .מימונה במימונה האדם פותח את ביתו אל כל סביבתו. עד עתה, בחג המצות .כולו, היינו בתנועת התכנסות, פגשנו את ה' בתוכנו, במקום מאוד צר, אפילו קצת לא אנושי ,כעת אנו עוברים, מתוך אותה תנועה, אל תנועת התרחבות. אנו לא פוגשים את ה' בתוכנו

אלא דווקא בחוצה לנו. המקום בו אנו פו גשים את ה' הוא העולם כולו, כל בני האדם מוזמנים להיכנס פנימה. אם חג הפסח מציין את הולדתו של העם היהודי, בחינת אותה תנועת התכנסות ופגישת ה' במרחב פנימי, כעת אפילו גויים רשאים לחבור ולהיות חלק, בחינת אותה תנועת

.התרחבות ופגישת ה' במרחב חיצוני מסמיכותן של התנועות הללו, חג הפסח ומיד לאחריו חג

.המימונה, אנו לומדים על אחדותן של אותן תנועות

לאסרו חג פסח . תנועת ההתרחבות הזו קשורה גם לא רק לפתיחת הבית, ולמעבר מלאומיות לאוניברסליות, אלא גם לאכילת החמץ. אם החמץ מבטא נקודה שלילית, מדוע אנו חוזרים אליו מיד לאחר הפסח, כך ללא שום בעיה? האם אין שום דבר טוב באותו אגו, שמסומל על ידי

?החמץ יותר מכך, לפי חלק מהדעות, מצווה לערוך סעודה באסרו חג פסח, וסעודה כוללת

!בהכרח לחם, שבאסרו חג פסח כבר איננם לחם העוני, המצה, כי אם החמץ

,אם כן מוכרחים אנו לומר שהחמץ לא מבטא נקודה שלילית בעצמותה, אלא נקודה שלילית לשעתה. בחג המצות, שהוא תנועת ההתכנסות ופגישת ה' במרחב הפנימי, אנו נדרשים

ל עזיבת האגו, אך לאחריו, באסרו חג פסח , אנו עוברים מתנועה זו אל תנועת ההתרחבות ופגישת ה' במרחב החיצוני. לפתע אנו יכולים להתחבר גם לאגו שלנו, לא בנקודות השליליות ,שלו, במקומות בהם האדם משתמש בזולתו, אלא ההיפך, וכפי שכתבנו בדברינו במימונה

במקומות בהם האדם נפתח אל זולתו, מכיל אותו בתוכו, ומקבל ממ נו. אין בעיה בקבלה, יש

בעיה בניצול. בכך מתגלה האחדות המלאה בין התנועות.', בין האדם לזולתו, בינו לה