נווה מדבר לחג השבועות

לק"י

א סיוון ה'תשעז

נווה מדבר

לחג השבועות

זיו חן זצ''ל

שנו חכמים בשלושה דברים ניתנה התורה: באש, במים, במדבר… ולמה דווקא בשלושה דברים אלו? אלא מה אלו חינם לכל באי עולם כך דברי תורה חינם הם שנאמר "הוי כל צמא לכו למים…

מה מיוחד בשלושה דברים אלו? ניתן תשובה אחרת מהתשובה המופיעה במדרש.

אש היא בחינת חג השבועות, חג עצם התורה, החג בו האדם נחשף לתורה הניתנת לו מאת ה' בקולות ובלפידים. ההר עשן כולו וכל הנוגע בו ירה יירה או סקול יסקל, לא יחיה. אין להתקרב אל ההר בו ה' נותן את התורה למשה, רק אדם שהוא בבחינת איש הא-להים יכול לעלות להר, אדם שכל כולו מסור לה', בבחינת "אם בהמה אם איש לא יחיה", היינו איש שנפשו עדיין בהמית לא יכול לעלות להר. יש כאן תנועה מלמעלה למטה, תנועה שלא מדברת אל האדם ולא מתפרטת לחיי המעשה שלו, אלא מגלה את התורה לו, על כל סנוורה. התורה דורשת מהאדם להתרחק ממנה, וגם כאשר היא חושפת את עצמה בפניו הוא לא יכול לראותה בהיותו גשמי ובהיותה נבדלת. מיד יצאה נשמתם.

מים הם בחינת שמיני עצרת, חג משמעויות התורה. אין זה חג המושתת על תנועה מלמטה למעלה, אלא הוא חג המושתת על תנועה מלמעלה למטה, אך תנועה מסוג אחר. חג זה עניינו סיום התורה על ידי האדם, המקום בו האדם עצמו צמח ועבד ופעל בעולם, אך את התורה, היינו הוא שמח את הדחיפה האלהית שנתן לו ה'. אין כאן יוזמה אנושית, יש כאן משמעת אנושית לצו האלהי. חג זה הוא חג שמחת תורה, האדם פעל בעולם ושמח בפועלו. אמנם הוא פעל בעולם את התורה שנתנה לו מלמעלה למטה, אך טובתו ומעשיו הם המרכז. הוא לא היה יכול לעשות זאת לולי ההתעוררות הראשונה שהגיעה מלמעלה בבחינת אש, בחינת חג השבועות¹. המים הם התנועה של ה' המיטיבה עם האדם, הם מגיעים לאדם ומחיים אותו, ולא מגבילים אות ושורפים אותו. מים קרים על נפש עייפה.

כאשר חושבים על זה, זו גם בחינת שבת לעומת בחינת יום טוב. בחינת שבת היא מה שמגיע מלמעלה למטה. השבת מגבילה את האדם ובהיותה נבדלת ממנו לחלוטין היא לא מתיישרת לפי עניינו ויכולתו, אלא כופה אותו כפי רצונה. היא מגבילה אותו ודורשת ממנו לפעול הכל כבר בטרם עת, כיוון שבשבת אין פעולה. לעומתה, יום טוב הולך לקראת האדם, אך לא מתוך איזושהי פשרה, אלא מתוך הבנה שגם לאדם יש מה לפעול בעולם, והוא צריך להטביע בעולם את חותמו².

כמו כן, אלו גם היחסים בין איש לאשה³. בתחילה ישנו מרחק ראשוני, איסור, הגבלה. לאחר מכן, ישנה התנועה מלמעלה למטה של האיש אל האשה, תנועה של קידושין. זו בחינת חג השבועות, בו ה' מקדש אותנו בתורה (שהיא טובה מאלפי זהב וכסף). התנועה השנייה היא התנועה של הסכמת האשה, תנועה שהיא אמנם באה בעקבות התעוררות הבעל אך היא באה מתוך האשה וכדי להיטיב לאשה.

או אז מגיעה הבחינה השלישית, בחינת מדבר. המדבר הוא לאחר שהמים כבר הגיעו לאדם כדי להיטיב לו, אך כעת לא מספיק שהוא יהיה פסיבי ויפעל רק בעקבות הדחיפה האלהית, שכן המים שהגיעו לו מן שמיא, הגשם, לא יגיע לו שוב. המים היחידים שיהיו לו הם המים אותם הוא יכניס לכליו מבעוד מועד. אם התנועה הראשונה הייתה תנועה מלמעלה למטה של הגבלה, והתנועה השנייה הייתה תנועה מלמעלה למטה של הטבה והרחבה, התנועה השלישית היא תנועת האדם עצמו. הוא כמובן פועל אותה רק בזכות ה', אך עליו להכניס את תנועת ה' אל תוך כלים בעלי גודל אותו הוא יכול לממש, כליו שלו. הוא לוקח את דבר ה' וכבר בשומעו אותו הוא מכניס אותו לכליו, מחבר אותו לחיים שלו. זו בחינת חג השבועות השני ואילך, שאיננו חג מתן תורה, אלא חג קבלת תורה. חג שבו ה' לא נותן לאדם את התורה, בין שהיא הגבלה ובין שהיא הרחבה, אלא חג שבו האדם מקבל את התורה, לפי כוחותיו ולפי כליו, מתוך מטרה שיצא אל השממה הרוחנית שכוחת האל (כביכול) ויפריח אותה. חג השבועות הוא החג בו האדם יוצר נווה מדבר.