נוסח הנרות הללו אחר ההדלקה

נוסח הנרות הללו אחר הדלקת נר חנוכה

המשנה בסופרים ותפוצת הנוסח. ננסה לעמוד על מהות נוסח הנרות הללו, האם הוא עומד בפני עצמו או שכל כולו רק חלק מההדלקה עצמה. המשנה בסופרים [כ, ד] מביאה אותו לראשונה, תחת הכותרת "מתנה ואומר", ולאחר הדלקת הנר (שהיא לפני ברכת שעשה נסים). בשתי התופעות הללו ניתן לראות את שני הצדדים השונים. מצד אחד, הוא עומד בפני עצמו, עניינו איננו עניין ההדלקה – הוא ההתניה ש"הנירות האילו קודש" וממילא "אין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד". מצד שני, הוא כל כך חלק מההדלקה עצמה שהוא נאמר מיד לאחר הדלקת הנר, ואנו לא מחכים אפילו לתום ברכת שעשה נסים וברכת שהחיינו.

האם נוסח זה היה נאמר בפועל? תלמידי מהר"ם מרוטנבורג העידו בהגהות מיימוניות [ג, ה] כי "היה רגיל מהר"ם ז"ל" בנוסח זה, וכן הרא"ש [שבת ב, ח] מעיד כי שמע "שרבינו מאיר ז"ל היה אומר אותו", ובעקבות זאת בטור [תרעו] רבנו יעקב בן הרא"ש מעיד כי גם אביו עצמו היה אומרו, וכן באבודרהם [חנוכה] שמהר"ם והרא"ש היו אומרים אותו. מכאן, ומדברי מהרי"ל המפורשים שנראה בהמשך המעיד כי "אין מנהג פשוט לאמרה" שנוסח זה לא היה נפוץ, ונאמר על ידי מעטים מבין המדקדקים, וגם הם במרחב האשכנזי בלבד. אין בכך הפתעה, שהרי הוא לא מוזכר כלל בתלמודים, אלא רק במסכת סופרים שהיא מבין המסכתות הקטנות. מכאן ניתן ללמוד את הצד השני – נוסח זה הוא חלק מההדלקה, הוא נועד לבאר את משמעותה.

מתי אומרים את הנוסח. בהגהות מיימוניות וברא"ש הובאה המשנה ככתבה ואת מנהגם לומר את הנוסח, ומכאן שכפשטות המשנה אמרו את הנוסח מיד אחרי ברכת הדלקת נר חנוכה. לעומתם, מהרי"ל בתשובותיו [קמה; הובא גם בב"ח ד] מעיד כי "מאחרים 'הנרות הללו' אחר כל הברכות", וזאת משתי סיבות, להלכה אנו פוסקים על פי הבבלי שאת כל ברכות המצוות מברך עובר לעשייתן (וכנראה המשנה בסופרים סוברת כירושלמי שמברכן בשעת עשייתן), וכמו כן, "אין מנהג פשוט לאמרה", והשאלה זועקת, "היאך נפסיק בטפל לבין העיקר".

אם כן, נחלקו הראשונים מתי אומרים את הנוסח, האם זה בין הברכות או שזה רק לאחריהן ולאחר ההדלקה. נראה, וכפי שהעלינו כבר בדברינו אודות המשנה עצמה, שיסוד מחלוקתם בשאלתנו, לדעת מהרי"ל הנוסח איננו חלק מההדלקה עצמה, אלא הוא התניה בלבד, ולכן אין מקומו בין הברכות, ואילו לדעת מהר"ם והרא"ש, הנוסח הוא ממש חלק מההדלקה עצמה, וממילא מקומו יתכן בין הברכות.

כמי פסיקת השלחן ערוך והרמ"א? השלחן ערוך [שם ד] קובע שאומר את הנוסח "אחר שהדליק", ובפשטות דעתו כמהר"ם וכרא"ש, שאומר את הנוסח בין הברכות, כצד השני.

עם זאת, כאשר מדקדקים בסדר ההלכות בסימן, מגלים כי קשה מאוד לומר כן, שכן סימן תרעו מחולק לחמש הלכות, השלוש הראשונות עוסקות בברכות ההדלקה, ההלכה הרביעית בנוסח הנרות הללו, והחמישית בסדר ההדלקה המעשי, ואם כוונת השלחן ערוך שאומר את הנוסח מיד אחרי ההדלקה, שהיא בעצם אחרי ההלכה החמישית, מדוע לא מחליף את מקומותיהן?

לכן יש להבין את מבנה הסימן כך: הלכות א-ד עוסקות בנוסחי ההדלקה, השלוש הראשונות בברכות, והרביעית בנוסח הנרות הללו, והלכה ה עוסקת בסדר ההדלקה המעשי. לפי זה יוצא ש"אחר שהדליק" הכוונה לאחרי אמירת כל הברכות וההדלקה, כלומר, דווקא כמהרי"ל, וזאת כאמור לפי הצד הראשון. בהתחשב בעובדה שהרמ"א לא הגיה את דבריו, כך נראית גם דעתו שלו. אם כנים דברינו, מובן מדוע זהו המנהג המקובל בכל קהילות ישראל בימינו, ולכל הפחות כבר בימי הפרי חדש [ד] שמצדד כמהרי"ל ומעיד שכך המנהג.

האם כבר אחרי נר אחד או רק אחרי כל הנרות. עוד נחלקו האחרונים, עליהם מקובלת עמדת מהרי"ל שאומרים את הנוסח רק אחרי כל הברכות והדלקת הנר, האם זה כבר אחרי נר אחד או רק אחרי כל הנרות. דעת רש"ל מובאת במגן אברהם [ג] ש"אחר שהדליק נר ראשון אומר הנרות", ומוסברת יותר בט"ז [ה], "אחר הדלקת הראשון שהוא עיקר יאמר הנרות הללו". לעומתה, דעת הפרי מגדים [ה] שרק אחרי כל הנרות.

הפרי מגדים [ה] מקשה, הברכה איננה רק על הנר הראשון כי אם על כל הנרות יחד, מה שמוכח מסימן תערב ראינו בדברי הבית יוסף שנפסקו גם במגן אברהם, שאם הדליק נר אחד בלבד ואז הזדמנו לו נרות ההידור לא מברך עליהם מחדש, כיוון שהברכה חלה על כל הנרות, ואם כן, איך יתכן להפסיק באמצע? הוא נוטה לומר כן להלכה אפילו כנגד מהרש"ל, כיוון שאין פגם בהמתנה עד הדלקת כל הנרות ולאחריה אמירת הנוסח. המשנה ברורה [ח] הביא את רש"ל אך פתח גם את האופציה של הפרי מגדים.

היינו יכולים לומר שלפנינו מחלוקת בהבנת היחס בין נר החובה לנרות ההידור, האם הם נפרדים וממילא יכול להפסיק אחר נר החובה בהיותו העיקר ולומר את נוסח הנרות הללו כדברי רש"ל, או שהם אחד וממילא לא יכול, כדברי הפרי מגדים, אך זאת רק ביסוד מחלוקת רש"ל והפרי מגדים עצמם, שכן המגן אברהם, שמצד אחד פוסק את דברי רש"ל כאן, הוא המקור להוכחת הפרי מגדים מסימן תערב!

אם כן, חייבים לומר שלכל הפחות בדעת המגן אברהם, מצד אחד, נר החובה ונר ההידור הם אחד, ומצד שני ניתן להפסיק אחר נר החובה. נשים לב כי המגן אברהם עצמו כלל לא מביא את הביטוי "שהוא עיקר" על נר החובה, וניתן לומר שבאמת לטעמו זה שאומרים את הנוסח אחרי הנר הראשון איננו כיוון שהוא העיקר, אלא כיוון שהנוסח איננו רלוונטי לפני שאין כלל אף נר דולק. באמת אפשר לומר כך גם בדברי הט"ז המביא ביטוי זה, שכוונתו "שהוא עיקר" לא כיוון שהוא נר החובה אלא כיוון שהוא ראשית הנרות וכעת ניתן לומר את נוסח הנרות הללו.

לפי זה, נבאר את יסוד המחלוקת לא ביחס בין נר החובה לנרות ההידור כי אם בשאלתנו, במהות נוסח הנרות הללו. לדעת הפרי מגדים הנוסח עומד בפני עצמו, וממילא לא ניתן להפסיק באמצע הדלקת הנרות שהם אחד, ורק לאחר הדלקת כל הנרות ניתן לאמרו. לעומתה, לדעת רש"ל, המגן אברהם והט"ז, הוא חלק מההדלקה, וממילא ניתן להפסיק גם באמצע הדלקת הנרות למרות שהם אחד, כיוון שהוא ממש חלק מהפעולה הזו (אמנם לא ניתן לעשות זאת לפני שיש נר כלשהו שניתן לומר עליו את הנוסח).

רמזי הנוסח. מצאנו בנוסח זה שני רמזים עיקריים. האחד, המובא בשם רש"ל, ש"בנוסח הנרות יש ל"ו תיבות נגד הנרות של חנוכה מלבד אלו שתי תיבות הנרות הללו כלומר הנרות הללו הם ל"ו" [ט"ז ה, ולשון דומה במגן אברהם ג], "וסיים מהרש"ל, לא תשנה לא תוסיף ולא תגרע. והטעם מפורש, סימן ל"ו תיבות לבד הנרות הללו, כאלו אמר הנרות הללו ל"ו הן" [מחצית השקל ג]. הקשה המטה משה [כל הדיון הזה מקורו במחצית השקל], הרי בנוסח זה ישנן שלושים ותשע מילים, ולא שלושים ושמונה! תירץ האליה רבה, שיש למחוק את המילה "הם" מ"קדש הם" ולומר "קדש" בלבד, והוכיח זאת מנוסחו של אבודרהם [שם]. הרמז השני, מובא במשנה ברורה [ח], ש"בשני תיבות הנרת הללו יש ח' אותיות רמז לח' ימי חנוכה".

אנו נסביר את הרמז השני כתומך בראשון – כל שמונת ימי החנוכה (הרמז השני) ישנם שלושים וששה נרות (הרמז הראשון). היוצא מהרמזים הללו שהנוסח הוא ממש חלק מההדלקה עצמה, שכן בעיני הרמז מספר המילים קשור להדלקה עצמה, כצד השני. אין פלא שבשאלה האם דבר מסויים נפרד מדבר אחר או שהם אחד, בפשט מצאנו לכך שתי דעות, וברמז מצאנו לכך דעה אחת, האומרת שהם אחד, שכן הרמז משקף מבט פנימי יותר מזה של הפשט.