סיני עדיף

סיני עדיף

לסיום מסכת הוריות וליום הולדת עשרים ושנים

זיו חן זצ''ל

הגמרא בסוף הוריות (יד.) מלמדת:

אמר רבי יוחנן: פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, חד אמר: סיני עדיף, וחד אמר: עוקר הרים עדיף.

מה הסברה לומר שסיני עדיף? הרי עוקר הרים מבין את התורה יותר לעומקה! בפשטות, ניתן לומר שעוקר הרים, כשמו כן הוא, עוקר הרים, כולל את הר סיני ואת התורה שניתנה בו. אנו מדמיינים עוקר הרים כלמדן חריף המתרץ את קושיות האחרונים על רבותינו הראשונים, בנאמנות מוחלטת למסורת, אך באותה מידה הוא עלול לטהר את השרץ בק"נ טעמים (ולא רק להיות מסוגל לכך, כחברי הסנהדרי) ולעקור את המסורת חלילה. עוקר הרים הולך בכוח פלפולו, והאמת יכולה להיות גם נעדרת.

יתכן לפי זה, שמחלוקת זו האם סיני עדיף או עוקר הרים עדיף היא בעצם מחלוקתם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא האם דיברה תורה כלשון בני אדם או לא. אם תורה דיברה כלשון בני אדם, הרי שסיני עדיף, שכן כוח הפלפול לא שייך בה. אך אם לא דיברה תורה כלשון בני אדם, הרי שעוקר הרים עדיף, הרי מה משנה מה התורה אומרת בפשטה, משנה מה היא אומרת בעומקה.

אך באמת נלך לכיוון אחר לחלוטין. כותב אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה (יא):

והנה הן כ"ב מיני המשכות חיות וכחות שונים זה מזה שבהן נבראו כל העולמות עליונים ותחתונים וכל הברואים שבתוכם שכך עלה ברצונו וחכמתו ית' לברוא העולם בכ"ב מיני המשכות שונות דוקא לא פחות ולא יותר. והן הן כ"ב אותיות הקבועות בפה ולשון כדתנן בס' יצירה [ותמונתן בכתב היא מורה על ציור ההמשכה כמ"ש לקמן] שגם אותיות הדבור והמחשבה שבנפש האדם הן המשכות מהשכל והמדו' שבנפש ממהותן ועצמותן כמ"ש במ"א.

משמע בפשטות שהאותיות מהוות ירידה, הרי אם הן המשכה מהמחשבה שבנפש, לפי ההשתלשלות, הן אמורות להיות ברמה יותר נמוכה מהמחשבה. לעומתו, כותב הקדושת לוי לפרשת וארא:

באמת צריך לעבוד ה' בעובדות בתורה ובתפלה וצדקה, כי השם יתברך מתרומם ומתעלה למעלה מן הכל, למעלה מן האותיות, ואפילו נקודה לית תמן, כי אפילו קוצו של י' של השם הוא מורה על עליות (עי' זוה"ק ח"ג י, ב), אבל הוא מתעלה אפילו מקוצו של י', כמו שכתוב בזוהר הקדוש (תיקו"ז תיקון ע) דהא אפילו כתר עליון אף על גב דאיהו חוור אוכם הוא קדם עלת העלות, ולית מחשבה תפיסה ביה כלל (תיקו"ז הקדמה יז, א), ומי שרוצה לזכות ולבוא להשגתו אי אפשר, כי אם על ידי עובדות בתורה ותפלה וצדקה שהם בחינת אותיות, על ידי זה יכול לבוא להשגתו שהוא למעלה מן האותיות, כי על ידי עבודה כנ"ל יכול לבוא לביטול המציאות.

בעיני הקדושת לוי, השימוש באותיות ודומיהן, השימוש ביכולת שניתנה לנו מאת ה' למלל את הקשר שלנו איתו, להגדיר ולתאר את החוויות המשותפות שלנו, הוא הדרך לעלות למעלה. בעוד אדמו"ר הזקן ראה את הדיבור כחוליה יחסית נמוכה, הקדושת לוי ראה אותה כמקפצה למעלה, אל ה', הנמצא מעל האותיות.

יתכן שזהו יסוד המחלוקת. מאן דאמר עוקר הרים עדיף סובר כאדמו"ר הזקן, שהמחשבה נמצאת במקום יותר גבוה מהאותיות, ולכן הוא מעדיף את המחשבה עוקרת ההרים על פני האותיות שכבר נכתבו. לעומתו, מאן דאמר סיני עדיף סובר כקדושת לוי, שהדרך להגיע אל ה' היא על ידי בחינת האותיות, ולכן הוא מעדיף את האותיות הכתובות.

ובשתי דרכים אלו יובן כל יסוד דין הוריות. הוראת בית דין היא הניסיון למלל, להפוך לאותיות את מחשבת התורה העמוקה. אפשר להבין שזה שהתורה מכירה בכך שבית הדין עלול לטעות בהוראותיו, אומר שבאמת האותיות יותר נמוכות מהמחשבה, שהרי המחשבה לא טועה, וכך סובר מאן דאמר עוקר הרים עדיף. אך אפשר להבין שכל דין הוריות לא בא כדי להכיר בטעויותיו של בית הדין, אלא כדי לתקנן, מתוך כבוד והערכה עצומים לכלי שעל ידיו מגיעים לה' שמעל האותיות, להוראות המצמצמות ומגבילות כביכול את המחשבה העמוקה, אך בעצם מקרבות אותנו לה' הגבוה מעל גבוה, ויותר מכך – לא רק מתוך כבוד והערכה לכלי זה, אלא מתוך הרצון ליישר את דרכו למעלה מעקימות הטעויות.

בגיל עשרים ושנים, לכל הפחות אצלי, מתחילים הדיבורים, אף שהמעשים עוד רחוקים. כל מחשבות הלב האידאיות והאינסופיות מתחילות להתמלל ולהיתחם באותיות. לפתע אידאת פיתוח העולם תופסת עמדה של עבודה ומקצוע ולימודים, אידאת הקמת המשפחה תופסת עמדה של דייטים ושל נסיונות חוזרים, ואידאת החיבור לה' תופסת עמדה של מה שמלווה את הכל מאחורה, אך מאחורה מדי. הדיבור מצמצם את המחשבה הגדולה. אך אותן עשרים ושתים שלכאורה מהוות ירידה מהמחשבה העמוקה, מלמדות אותנו שדווקא בגיל עשרים ושנים, גיל הדיבור, אנו נחווה קפיצה למעלה אל ה' שמעל האותיות.