על האש ועל המים ללג בעומר

לק"י

טז אייר ה'תשעז

על האש ועל המים

ללג בעומר

זיו חן זצ''ל

אתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו וריש לקיש אמר אשו משום ממונו וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן אמר לך חציו מכחו קאזלי האי לא מכחו קאזיל ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש אמר לך ממונא אית ביה ממשא הא לית ביה ממשא.

בבא קמא כב.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו האם אש היא בבחינת חץ או בבחינת ממון. רבי יוחנן מקשה על ריש לקיש: אש לא יכולה להיות כממון, כיוון שאין בה ממש. ריש לקיש מקשה על רבי יוחנן: חצו של אדם יוצא מכוחו, אשו של אדם היא לא כוחו.

יש כאן מחלוקת עמוקה ביותר במהות עבודת ה'. האם עבודת ה' צריכה להיות במים, ברוגע ובשלווה, או שעבודת ה' צריכה להיות באש, בהתלהבות, בחיי הרגע. רוגע לעומת הרגע. רבי יוחנן טוען: אש איננה ממשית, היא כלום, היא מתפוגגת לאחר כמה רגעים, בבחינת חיי שעה. לאחריה האדם נותר עם חיי עולם, עם קיומה של ההלכה המחייבת והלעתים-חיצונית וריטואלית. ההתלהבות בעבודת ה' היוצאת מכוחו של האדם, היא משהו חיצוני לו. היא קשורה לו, אך באופן לא מהותי.

לעומתו, סובר ריש לקיש: אש איננה חיצונית לאדם, היא עצמותו! לכן היא כממונו של אדם, שהוא אמנם נדמה חיצונית כרחוק ממנו, אך מהותית-הלכתית הוא חלק מישות האדם (וכפי שכתב מי השלוח בפרשת משפטים אודות נזקי ממון). האש היא עצם האדם, היא המפעילה ומניעה את האדם. אין רגע, אפילו אם הוא הרגע הכי שכלתני או מעשי בחיי האדם, שלא מונע מעולם הרגש. מהות האדם היא רגשותיו, החוויות המשמעותיות עבורו.

זו גם המחלוקת בין רבי עקיבא לתלמידו רבי שמעון, שאת יום פטירתו אנו מציינים בלג בעומר. רבי עקיבא הוא בבחינת מים, "מה מקווה מטהר את הטמאים – אף הקב"ה מטהר את ישראל". רבי עקיבא מאמין בעבודת ה' של היסחפות וטבילה, עבודת ה' שבה ה' לא מגיע מתוכי אלא נמצא סביבי, אני לא יוצר בשמו אלא הוא יוצר ואני זורם עם יצירתו. בחירותיי לא משנות, שכן אף הן רצונו יתברך. קרבת ה' עצומה ומדהימה, הנמצאת בחיצוניותו של האדם ומטהרת אותו מעמדה חיצונית זו.

רבי עקיבא תומך בבר כוכבא במרדו, כיוון שהוא מבין שאם זהו המשיח אותו שלח ה' – אין הכי נמי, כנראה שדרך כוכב מיעקב. אז מה אם בר כוכבא עצמו הוא אדם בעייתי, וכבודו לחכמים ולשמים דל ביותר? בסופו של דבר, זהו רצון ה' אם המעשה והחוץ שלו טובים. תפיסה זו גם מביאה אדם זה לדרוש תלי תלים על כל קוצו של י' בתורה, כיוון שהדבר היחיד שעלינו לעשות הוא לקיים את התורה, את ההלכה. אל לנו להוציא שום דבר מליבנו, עלינו להוציא אותו רק מהתורה. גישה זו מביאה אדם לשיטת לימוד אפולוגטית הלומדת את דבר ה' באופן שהלב לא מזדהה איתו.

זו גם הסיבה מדוע תלמידיו לא נוהגים כבוד זה בזה. תלמידיו לא מתעניינים במוסר הפשוט היוצא מחדרי ליבו של האדם, הם מתעניינים במוסר התורה. רבם הגדול כמובן נהג גם נהג כבוד בכל אדם, אך גם זה היה רק כיוון שהייתה לו לכך ראיה מהתורה – ואהבת לרעך כמוך – ולא מתוך מוסר פשוט וחוויה קיומית.

לעומתו, רבי שמעון מאמין באש. הוא מאמין שהאש מגיעה מתוך האדם, והיא המחוללת אותו. היו שהסבירו את התנגדותו לשיטת רבי יהודה ששיבחה את הכובש הרומי על מעשיו, שרבי שמעון סבר שללא כוונה המעשה חסר, אך אנו נסביר את התנגדותו לשיטה זו, שרבי שמעון סבר שללא כוונה אין זה מעשה האדם כלל. הגשרים שהם בנו במובן הפיזי מועילים ביותר, אך הם אינם בנו אותם במובן מהותי (והרלוונטי) כלל, הם נבנו ממילא, שכן כוונתם הייתה לעצמם.

זו גם עמדתו בדבר שאינו מתכוון אליבא דר' אלחנן וסרמן – אם זה נעשה ללא כוונה, זה כלל לא האדם, אלא המעשה נעשה ממילא. מהות האדם היא רגשותיו, ואם הרגש וההתלהבות לא נמצאים שם – גם האדם לא נמצא שם. זה היה אף רבי שמעון עצמו, כפי שכתב עליו הבן איש חי – "תקן זהרי חמה", ו"נאזרת בגבורה ובמלחמת אש דת", כפי שכתב עליו רבי שמעון לביא. כאשר נשמתו של רבי שמעון חזרה לעולם האמת, כל ביתו התמלא באש, שכן נשמתו יצאה ממנו ומילאה את כל העולם באש קודש, רגש קודש.

אך כאן יש לשאול: מדוע שהצד הרלוונטי והמהותי באדם יהיה דווקא הרגש, ולא המעשה? נראה שעומק סברת רבי שמעון (וריש לקיש) היא שלא רק שהאדם נמצא ברגשותיו, אלא האדם נמצא ברגשותיו כיוון שקודשא בריך הוא נמצא ברגשותיו. ה' נמצא בבלתי-נתפס בלא-מוחשי, וכך הם רגשות, הם מעבר לדברים שניתנים למישוש, הם אינסופיים, הם אלהיים. הרגשות הם קריאתו של ה' אל האדם. בדרך הרמז נאמר ש"איש" הוא חיבור של י' (שהוא ה') והאש אותה הוא מקרין לאדם. מהות האיש, חלק אלוה ממעל שלו, הוא הרגש שלו, שהוא המסר הא-להי אליו.