על הבית ועל המדבר לחג השבועות ולסיום ביצה

לק"י

כו אייר ה'תשעז

על הבית ועל המדבר

לחג השבועות והבכורים ולסיום מסכת ביצה

זיו חן זצ''ל

מסכת ביצה מסתיימת כך:

לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי – אין מוקצה, אלא לדידכו – אודו לי מיהת היכא דיוצאות ורועות בפסח ונכנסות ברביעה ראשונה דבייתות הן. ואמרו ליה רבנן: לא, מדבריות הן.

הגמרא מציעה שרבי יהודה מלמד שאף שלשיטתו אין מוקצה, חכמים יודו לו שבהמות שיוצאות ורועות בפסח ונכנסות ברביעה ראשונה הן בייתות, וממילא אינן מוקצה, אך חכמים מבינים שאף הן מדבריות, וממילא הן מוקצה. אלו הפנים הנגלים של סוף המסכת. אך ייתכן שישנו רובד יותר פנימי.

ישנן שתי הסתכלויות שונות על ייעודו של עם ישראל – בית או מדבר. בפסח יצאו ישראל מעבדות לחירות והפכו לעם, הבהמות יוצאות ורועות, וכעת השאלה היא איך אנו מתייחסים אליהן בהמשך הדרך. האם הן בחינת בית, או בחינת מדבר? בית מבטא איזושהי סגירות, מה שנכנס לבית הוא רק הדבר שאין בו פגמים, הדבר המושלם שבטוח לא יפגע ביושבי הבית. לעומתו, מדבר הוא איזושהי פתיחה גדולה, חסרת קירות או סינונים, כניסה חופשית לגמרי. השאלה היא בעצם מהו ייעודו של עם ישראל – האם עם ישראל צריך להיות בבחינת בית או שהוא צריך להיות בבחינת מדבר?

רבי יהודה סובר שעם ישראל צריך להיות בחינת בית, ולכן לשיטתו "אין מוקצה", שכן הוא מבין שבבית אין שום פגמים, הוא מושלם לחלוטין, דעתו על כל מה שבביתו. לעומתו, חכמים, הסוברים שיש מוקצה, מבינים שעם ישראל צריך להיות בחינת מדבר, צריך להיפתח לכל ולהשפיע על הכל את מה שיש לו, ולכן לשיטתם יש מוקצה, שכן במהלך ההתמודדות עם ההיפתחות לכלל המציאות, לעתים נתקלים גם בדברים שאינם ראויים.

מסכת ביצה נקראת גם מסכת יום טוב. יום טוב הוא בחינת מדבר, הוא הרבה יותר משוחרר, הוא מעניק חופש, אין בו גדרות של מלאכת הוצאה, הוא עבודת ה' מאהבה. לעומתו, שבת היא בחינת בית, הדא הוא דכתיב "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", שכן שבת עניינה הנייחות והפסיביות, בחינת עבודת ה' מיראה. בשבת יש משהו מאוד משפחתי, משהו מאוד סגור. לעומתה, ביום טוב התורה מעודדת הארחה (סברת הואיל ומיקלעו ליה אורחים וכו') והיפתחות לאנשים המגיעים מבחוץ.

ייתכן במובן הזה, להסתכל על התורה בשתי נקודות המבט הללו. ניתן להסתכל על התורה במובן היראתי שלה, במובן של הקירות הגבוהים, האיסורים והסגירות, אך גם ניתן להסתכל עליה במובן האהבתי שלה, על הפתיחה הגדולה שלה למרחבים עצומים.

אולי היישוב של שני הצדדים הללו זה עם זה יתגלה בבחינת בכורים, אותם אנו מתחילים להביא בשבועות, חג מתן תורה (ובוודאי אין זה במקרה). בבכורים האדם מביא את הראשית, את ההתחלה. הוא מצטמצם. אך לאחר מכן, דווקא הסגירה הזו מעצימה אותו, "עשיתי ככל אשר צויתני". בבכורים האדם משנה את תודעתו בכך שהוא נותן את ראשית תבואתו לה', הוא מבין שהכל שייך לה', וממילא לאחר מכן הוא יכול לעשות כל אשר לבו חפץ, כפי שכותב מי השלוח בכמה מקומות. הסגירה הראשונית, יראה ושבת, בחינת בית, הביאה אותו לפתיחה עצומה, אהבה ויום טוב, בחינת מדבר.