על הצחוק המנחם להילולת הרב פרומן ונדב ואביהוא כג אדר

על הצחוק המנחם

לכבוד כג אדר, יומא דהילולא דהרב מנחם פרומן

ולכבוד א ניסן, יומא דהילולא דנדב ואביהוא בני אהרן הכהן

כפי מה שהאדם מקרב עצמו לה', כן זוכה להתגלות אור ה' מבלי לבושים שהם גדרים וסייגים, כי באור הברור, שם לא נמצא שום סייג ואיסור, ושם כל מעשה האדם מבוררים שהם לה'… וזה שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו, שהיו מקרבים עצמם לה' והסתכלו בעומק הצפון ורצו לעמוד על ביר[ו]ר התנהגות ה' יתברך… שכל כך בער בלבם אהבת ה' עד שמסרו נפשם… שהיתה כוונתם שיוסר מהם עול הגדרים.

מי השלוח לפרשת שמיני

אפשר לתפוס את הצחוק כמבטא לעג לדבר כלשהו, הצוחק מזלזל ברצינות שהנוכח משווה לדבר מסוים אותו הוא מציג, הוא מנסה להעביר לו את חוסר הרצון שלו לעמוד מול ערכו של אותו דבר, על ידי זה שהוא באמת לא עומד מול אותו תוכן. אפשר להבין צחוק באופן הפוך – הצחוק מבטא את הרצינות הרבה שהצוחק משווה לדבר מסוים, וכבריחה מאותה רצינות, המכבידה עליו או המפחידה אותו, הוא צוחק, כדי לשחרר מעט קיטור. כך או כך, הצחוק הוא ההיפך מחשיבות, מראיית ערך בדבר.

עם כל זאת, אפשר להסתכל על הצחוק הפוך לחלוטין. אותו צוחק המזלזל ברצינות הדבר העומד מולו: מדוע הוא בכלל מתייחס? אם הוא סובר שאין כאן דבר בעל ערך, מדוע הוא בוחר להתייחס אליו באופן מזלזל? למה הוא לא פשוט מסתובב והולך? מה גורם לו לרצות להביע כלפיו רגש כלשהו, אם מהות הרגש הזה היא חוסר רגש?

לכן נראה שהצוחק, כמו הרציני, רואה באותו דבר דבר בעל ערך. למרות זאת, הוא מייחל למציאות בה לאותו דבר אין ערך, ערכו של אותו דבר מייסר אותו. הוא מרגיש כי הוא חונק אותו, תופס את מקומו במנופחות שלו, מכביד עליו, אולי אפילו מאיים על קיומו. הוא לא צוחק עליו כיוון שהוא משוחרר מלפיתתו, הוא צוחק עליו כדי להשתחרר מלפיתתו. הצחוק איננו סימן לכך שאין עבור אדם ערך בדבר מסוים, הוא סיבה לכך. הצחוק מוציא את האדם ממיצרי הערך.

אמנם במישור הזה, לצחוק יכולה להיות עוד פעולה. הוא יכול במקום להוציא את האדם ממיצרי הערך, להכניס את הערך לתוכו. הערך כבר לא סוגר עליו, כבר לא חונק אותו, ההיפך, הוא קרוב אליו, הוא איתו. האדם לא צריך להוכיח את נאמנותו לאותו ערך על ידי אותה התייחסות ברצינות, הוא פשוט מרגיש את הקשר הזה ברובד כל כך עמוק שהוא פשוט חלק ממנו. לכן כאשר הוא חש שזולתו מתייחס ברצינות לאותו ערך, דווקא מתוך זה שהוא רואה את הזיקה שלו לאותו דבר בעל ערך כזיקה שלא תלויה בדבר, הוא יצחק עליו, כדי לקרב את אותו דבר שהפך מרוחק אליו.

יותר מכך, לעתים לא זולתו הוא זה שיתייחס ברצינות לאותו ערך, אלא הוא עצמו יתייחס אליה כך. הרבה פעמים הצוחק יתמודד מול ברירת המחדל העצמית שלו, שמתייחסת לאותו דבר כבעל ערך כאשר הוא סבור שההיפך הוא הנכון, ובמצב כזה הוא יקפיד, כמה שזה נשמע אירוני, לצחוק עליו. הוא ידחה את הרצינות הזו בכל הרצינות שהוא יכול, שכן היריב שלו עצה איננו אלא הוא עצמו. הוא יעשה מעשים בתוך תחומי המקום המקודש לאותו דבר, שנראים לעין רצינית כחילולו, מעשים שיעלו לו מחיר גבוה מאוד, כדי לבטא כמה הוא קרוב, אבל יותר מזה – כדי להתקרב. זהו הצחוק המנחם, הצחוק שמתאבל על מנופחותה של הרצינות, עם חיוך, באהבה ובקרבה.