על השונה ועל האחר לברכת האילנות

לק"י

יג ניסן ה'תשעז

על השונה ועל האחר

לברכת האילנות

המנהג הוא לברך ברכת האילנות בנוכחות שני אילנות. יותר טוב אם הם משני מינים שונים, ומצווה מן המובחר לברך בנוכחות ארבעה אילנות, שניים מכל מין. מה פשר מנהג זה? נעיין בחלק מפרשיית גן עדן אשר בפרק ב מספר בראשית, ודרך עיוננו זה ננסה לעמוד על פשרו.

(טו) וַיִּקַּ֛ח יְקֹוָ֥ק אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ: (טז) וַיְצַו֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל:

לאדם זכויות וחובות. ניתנה לו היכולת לאכול כל עץ הגן, והוטלה עליו החובה לעבוד ולשמור על הגן. העובדה שיש לו חובות מפתיעה מעט, כיוון שישנה בהחלט סברה לומר שבגן עדן, האדם אמור רק ליהנות מהטוב האלהי, ללא עשייה מצידו, אך ניתן להסביר שגם הציווי הזה בא לטובתו, והציווי הזה מועיל באופן ישיר לאדם – הוא עובד ושומר על הגן, כך שהוא ישתמר לו לאורך ימים ושנים. אך כאן אנו מגיעים לחובה השנייה שהוטלה על האדם.

(יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת:

על האדם נאסר לאכול מעץ הדעת טוב ורע, פן ימות. הדעת, ההבחנה בין טוב לרע, ההגדרות המנסות כל הזמן להבחין בשונה ובמקום להכיל את השונות שלו ולהתחיות ממנה, לקטלגה כרע, גורמות לאדם להתנתק ממקור חייו – האחר. האחר, השונה, הוא מקור חייו של האדם, ולכן עליו להכיל את השונה, להיפתח אליו ולקבל אותו, וברגע שהוא מגדירו כרע, הוא מנתק עצמו ממקור חייו.

(יח) וַיֹּ֙אמֶר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:

לאחר ומתוך האזהרה והשלילה, בחינת סור מרע, מגיעה הקריאה והחיוב, בחינת עשה טוב – התחבר לשכניך. אל תהיה לבדך, כיוון שלבדך, אין לך עזר. דווקא מתוך שהאחר הוא כנגדו של האדם, הוא שונה והופכי לאדם, מתנגד לו וחולק עליו, יש לו היכולת להוות לו עזר, בבחינת העדר הקודם להוויה והיוצר אותה, או לחילופין בבחינת החלק החסר לאדם כדי להיות מושלם, שאכן ישנו לאחר.

(יט) וַיִּצֶר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ: (כ) וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:

ה' יצר מן האדמה ישויות שונות מהאדם, כדי שהוא יוכל לקבל מהן, ומביא אותן לאדם כדי שהאדם יקבל מהן. אלא שבמקום לקבל מהן כפי שהן, האדם מגדיר אותן ומבחין ביניהן. הוא קורא להן בשמות. הוא עושה בדיוק את אותה טעות שתטרים את הטעות היותר גדולה שהוא הולך לעשות בעוד כמה פסוקים, אז הוא יאכל מעץ הדעת, העץ שנותן להגדרות ולהבחנות משמעות חיובית או משמעות שלילית. הגדרת דבר כדבר מסוים וספציפי, מובחן, היא זו המביאה להגדרה שאותו דבר מסוים הוא שלילי או חיובי. או אז, מבין ה', שלא ניתן לסמוך על האדם, שהוא יצור גשמי, שלא יגדיר ויבחין, כיוון שכל נקודת המבט של יצור גשמי מושתתת על הבחנות והגדרות, והוא לא יכול לסבול אינסוף שמכיל את כולם. לכן ה' מחליט לעשות מעשה כפוי מצידו.

(כא) וַיַּפֵּל֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהִ֧ים׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה: (כב) וַיִּבֶן֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהִ֧ים׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם: (כג) וַיֹּאמֶר֘ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־ זֹּֽאת: (כד) עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד: (כה) וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ:

ה' לוקח חתיכה מהאדם עצמו, כך שאותו יצור גשמי לא יוכל להסתכל עליה כדבר השונה ממנו, שכן היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ואז יוכל לקבל ממנה.

וזו הסיבה מדוע אנו מברכים ברכת על שני אילנות. ברכת האילנות היא ברכת המקבל. "שלא חסר בעולמו כלום ליהנות בהם בני אדם". הנקודה עליה אנו מברכים היא ההנאה והקבלה. לכן אנו מנסים לקחת שני אילנות, שביחד משלימים זה את זה, אז נוצרת היצירה היותר שלמה שממנה אנו יכולים ליהנות יותר, ומנסים לברך על יצירה זו. אך מצווה מן המובחר היא לקחת שני אילנות שונים, שלא כאדם הראשון, שלא הצליח להבין שהעובדה שדברים שונים היא חסרת משמעות, כיוון שסוף סוף כולנו אחד תחת אותו אחד אחדותי באחדות שאיננו יכולים להשיג, יתברך ויתעלה שמו, ולכן צריך לקבל כל דבר בדיוק כפי שהוא ולהיות הוא לגמרי, בלי שום מחיצות ומניעות, בלי הגדרות ובלי ביקורות.