קטנויות וגדלויות בהגדה שלפסח

קטנויות וגדלויות בהגדה שלפסח

זיו חן זצ''ל

1. קדש-יחץ: קטנות ראשונה

שלב 0 – הלילה הזה כולו קודש

קדש. "ישראל דאקדשינהו לזמנים", ישראל מקדשים את הזמנים, ישראל עושים פעולה כדי לקדש. "אסרה אכולי עלמא כהקדש", קדושה היא מצב בו דבר לא יכול להיות שייך למישהו, הקודש הוא עצמאי, אף אחד לא יכול לנכסו. ברגע שהם עושים את זה, ברגע שהם משחררים את הזמן הזה מהמוגבלות שלו, מההשתייכות שלו לדבר שחוסם אותו, מהזיקה שלו למרחב שאין לו זהות איתו, הם פועלים את הפעולה המאפשרת לכל הלילה המיוחד הזה לקרות, הם הופכים את הלילה הזה ללילה שונה, ללילה בו ה' יכול להוציא אותנו ממצרים, לשלוף אותנו מכל מה שמגביל אותנו, דרך היותו בלתי מוגבל על ידי כלום.

ורחץ-כרפס. כעת, אחרי שהצהרנו בקידוש כי הלילה הזה שונה, אנחנו עושים פעולה משונה, דבר שאנחנו לא עושים אף פעם, כדי לחוות את הפעולה המשונה שעשה ה', ששידד את כל מערכות הטבע עבורנו. זהו המשך ישיר של קדש.

שלב א – מתגלים ונשברים

יחץ. שלוש מצות. דווקא האמצעית, הנסתרת, זו שלא ניתן לראות לא מלמטה ולא מלמעלה, נחצית, כיוון שהיא המוקד של הלילה הזה. הלילה הזה אנו עוסקים במה שבפנים, אנו מתחברים למה שבתוכנו שלא ניתן למישוש. אנחנו חושפים אותו, מגלים אותו, הוא היחיד שקיים עתה, הוא זה שמלווה אותנו מתחילה ועד סוף, ושוברים אותו, מביעים את העובדה שבאמת הוא היה כאן מאז ומעולם, כפי שהתגלה אחרי שחשפנו אותו, אך מטבעו הוא לא יכול להיות גלוי תמיד, ולכן אנחנו שוברים את האינסופיות שלו, ומסתירים את חלקו, להורות שהחלק הזה שבנו יישאר אינסופי רק אם נדע להסתיר אותו. הקידוש והכרפס הם הנקודה האמיתית, הנוכחות המלאה של ה' בכל הארץ היא המצב שקיים תמיד, אך כדי שהיא תישאר הנקודה האמיתית עליה להיות מכוסה לפעמים, וזו הסיבה מדוע אנחנו מתחילים בגנות, זו הסיבה מדוע לעתים לא ברור שה' נוכח בעולם¹.

2. מגיד: גדלות ראשונה

שלב 0 – נשתנה הלילה הזה!

בבהילו, מה נשתנה, מא כבר. אנחנו מספרים כי היינו במצרים, יצאנו ממנה (וזה עניין המצה) ונצא גם מהצרות הנוכחיות (בבהילו), מתארים את הלילה הזה כשונה משאר הלילות (מה נשתנה), ולבסוף מחברים את שתי הנקודות הללו יחד – יצאנו ממצרים ונצא מהצרות הנוכחיות, כיוון שהלילה הזה שונה מכל הלילות, הלילה הזה מצביע על כך שה' נוכח בכל הארץ באופן מלא, הוא מחיה אותה, הוא מהוה אותה, ובעת הצורך הוא גם יהפוך את כולה כדי לחבק אותנו ולהגן עלינו מפני אלה שמנסים לפגוע בנו. השלב הזה, שלב 0, הוא שלב הכרחי בכל אחד מארבעת חלקי ההגדה, הוא אומר הכל, למרות שבפועל הוא לא אומר כלום.

שלב א – מתחילים בגנות

עבדים היינו-מנחים לפניך. היינו עבדים, אנחנו עדיין עבדים, מה היינו אלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים? כלום, עפר ואפר. לכן עלינו לספר ביציאת מצרים, לא משנה מה אנחנו חושבים שאנחנו, חכמים, נבונים, יודעים את התורה, הכל רק מעשי ה'.

כל התנאים החשובים נסחפו כל כך והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, הם הבינו שהם לא כל כך חשובים. כשהתלמידים הנבוכים ניגשו אליהם והודיעו להם כי הגיע זמן קרית שמע של שחרית, הם ציפו שרבותיהם יסתכלו על שעוניהם בתדהמה וירוצו להתפלל, אך לפתע רבי אלעזר בן עזריה אומר להם: תלמידים יקרים, אתם חושבים שה' צריך את המצוות שלנו, את התפילות שלנו, את קריאת שמע שלנו? לא הבנתם כנראה כלום מהלילה הזה! אנחנו לא הצלחנו להפנים זאת כל כך, אך בן זומא הצליח להפנים זאת כל היום וכל הלילה, ממש לחיות כך כל הזמן, חכמים, המחוברים לאור החכמה ולא לאור החסדים, המדרגה הכי גבוהה, יצליחו לעשות זאת אפילו בימות המשיח². ה' לא צריך אותנו, יותר מכך, אנחנו מלכתחילה כלום, ה' מציף את כל הארץ במימי חסדו ואנחנו נחנקים בקרקעית.

לכן, מלמדת אותנו ההגדה, זה לא באמת משנה איך הילד שלך מתנהג באשר לעובדה הזו כי ה' מלא את כל הארץ, גם אם הוא חכם שחושב שהוא בעצמו מלא את כל הארץ (ולכן מלמדים אותו עוד איזו הלכה שהוא לא יודע, שיירגע קצת), גם אם הוא רשע שמורד בכך שה' מלא את כל הארץ (מקהים את שיניו, שוברים אותן, כדי שילמד לקבל את השפע האלהי ללא ללעוס ולקלקל אותו, ש"אלו היה שם – לא היה נגאל), גם אם הוא תם שלא מבין עד הסוף מה זה אומר שה' מלא את כל הארץ (זה אומר "בחזק יד", כנגד כל הסיכויים, לא מוגבל על ידי כלום), וגם אם הוא אותו בן שבטוח בכך לחלוטין עד כדי כך שאפילו אין לו שום ספק בכך ("את פתח לו", עליך לפתוח אותו, לגרום לו להבין שזה מעל השגתו, וחייב להיות לו איזשהו ספק כדי שדבר כזה גדול יהיה אמיתי) – ה' מלא את כל הארץ, ולחנך אותו זה רק בונוס.

שלב ב – ממשיכים לשבח שלנו

מתחלה-מאתים וחמשים מכות. לפתע ההגדה בוחרת מסלול אחר – אנחנו לא כאלה חסרי משמעות, ההיפך, ה' עשה הכל עבורנו. נכון, פעם היינו עובדי עבודה זרה, אבל ברגע שה' קרבנו, זה לא אמור להנמיך אותנו, זה אמור להגדיל אותנו, אנחנו קרובים לה'! יותר מכך, אנחנו לא סתם קרובים לה', הוא גם רואה בנו ערך עצמי, הוא נאמן לנו, הוא מבטיח לנו הבטחות, הוא מקיים אותן (ברוך שומר הבטחתו לישראל), לא רק אז אלא תמיד (היא שעמדה), למשל, אצל יעקב ולבן, שכל הנוסח של מקרא בכורים והדרשות הנלמדות ממנו בא ללמד את המצב שלנו בהיותנו חשובים עבורו (וירעו אתנו, ויענונו, ויתנו עלינו עבדה קשה), את הפנייה שלנו אליו בהיותנו הקרובים אליו אשר הבטיח להם כל כך הרבה (ונצעק אל ה'), ואת הקשבתו אלינו (וישמע, וירא, ויוציאנו).

שלב ג – מסיימים בשבח ה'

כמה מעלות טובות-גאל ישראל. זה שאנחנו קרובים אליו והוא מבטיח לנו הבטחות לא אומר שאנחנו מנצלים אותו, אנחנו מודים לו ומהללים אותו על כך, אין כמוהו בעולם. הוא לא חייב לנו כלום, אך הוא הבטיח, מיוזמתו שלו, ודיינו בכל אחת מהטובות שעשה לנו. זו הגדלות הראשונה. הקטנות הראשונה נגמרה בשבר, בכך שאנחנו לא באמת יכולים לחיות את אור ה' הענק הזה המלא את כל הארץ, והגדלות הראשונה אוספת את השברים הללו ובונה מהם זוגיות נפלאה בין ה' אלינו, על בסיס הבטחה, על בסיס קשר בין שני ישויות שונות, דוד ורעיה.

3. רחצה-מרור: קטנות שנייה³

שלב 0 – מיכלא דמהימנותא

רחצה-מוציא מצה. המצה היא לחם האמונה, לחם הגאולה, היא הביטוי לחירות המוחלטת, ללא שום יסוד אחר. אנחנו אוכלים את המצה, אנחנו בולעים את ההכרה הזו, היא מזינה אותנו, אנחנו חיים אותה. אין בה שום דבר מלבד המצרכים הכי בסיסיים, היא מכריזה כי כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו עושים בעולם יוצא ממנו, הוא יכול לעשות הכל, הוא לא מוגבל בכלום. הוא לא מוגבל בזמן (לכן היא לא צריכה להיאפות הרבה זמן), ולא מוגבל במקום (ולכן היא כל כך דקה). ה' כל יכול, והוא כולל אותנו בכל מובנינו.

שלב א – מרירות של חיים חסרים

מרור. לא ניתן לחיות באמת לפי ההכרה המתוארת לפני כן. החורים שיש במצה מאווררים את כל המציאות אך כדי לשמור עליה מאווררת נדרשת לפעמים איזושהי מרירות. אסור שיהיה מרכיב טעים, כדי לשמור על חוסר המוגבלות המצה צריכה להיות מעל העולם הזה, לא להיכלל בו, רק לכלול אותו, היא לא יכולה שטעמה ינבע מדבר הקשור לעולם הזה. לפני כן שברנו, כי אז המוטיבציה הייתה לחבר, כעת אנו ממררים, כיוון שכעת המוטיבציה איננה לחבר, כי אם לגלות את החיבור ולהמתיקו.

4. כורך-נרצה: גדלות שנייה

בסוף הכל מתחבר

כורך. הכריך הזה מכיל בתוכו את היות ה' מלא את כל הארץ, שלב 0. הוא מלמד כי הכל מתחבר, הכל נובע מה', מה שהופך את המרור לחסר משמעות. הכריך הזה גם מכיל בתוכו את המרור כשלעצמו, הגנות, שלב א. הוא גם מכיל בתוכו את שלב ב, את שבח ישראל, את המצה, את הגאולה, את זה שה' דואג להם, ואת שלב ג, את שבח ה', על כך שהוא דואג להם.

כל האלמנטים הללו התחברו במעשה אחד, הכורך. כל האלמנטים הללו התחברו ללילה אחד, ליל הסדר. אם בגדלות הראשונה, שהבינה את הערך שלנו כנובע מהעובדה שה' רוצה בנו, שאנו רעייתו והוא דודנו, כעת, בגדלות השנייה, מתברר שערכנו לא נובע מכך שה' רוצה בנו, אלא מכך שאנחנו שייכים בו.

כנגד הקטנות הראשונה, שהבינה את חוסר ערכנו כיוון שלא ניתן לחיות כך באותה אחדות וחייבים לשבור את המצה האמצעית, את המציאות הנסתרת אחרי שמגלים אותה, אומרת הגדלות הראשונה, ניתן לעשות זאת, לא על ידי איחוי השברים, אלא על ידי ההשתוקקות שלהם זה לזה. כאן הקטנות השנייה מקשה: לא משנה כמה אתם משתוקקים זה לזה, חייכם חסרים, יש בכם חורים, שבהתחלה מאווררים אתכם, אך אחר כך מוציאים לכם את האוויר מהמפרשים! הגדלות השנייה עונה: הם לא משתוקקים זה לזה, הם מתחברים, יותר מכך, הם מגלים את החיבור שלהם זה לזה. ה' ואנחנו מגלים את האחדות המלאה שיש בינינו בלילה זה, וזהו שיאו.

שלחן עורך. הסעודה היא סעודת יום טוב, סעודה הנובעת מהמצוה המוטלת עלינו להיות שמחים, "ושמחת בחגך". זו סעודה על השמחה הגדולה שאנו שמחים על הזכות שנפלה בחלקנו להיות חלק מה'.

צפון. כעת, אחרי שהכרזנו על כך בכורך וחיינו זאת בשלחן עורך, הגיע הזמן לסגור את המעגל, לחזור לאותה מצה נסתרת, לגלות אותה, לאכול אותה ובכך לאחד את השברים אל תוכנו, לאמץ הכל עמוק עמוק אל לבנו, להתחבר לאותה שייכות יסודית שלנו בה'.

ברך-הלל. אנו חותמים את הערב בברכה ובהלל לה' על אותה שייכות יסודית, לא כמברכים מישהו אחר, אלא כמברכים את השייכות שלנו, את הבית המשותף שלנו.

נרצה. בסדור כנסת הגדולה מובאים שני מנהגים לשלב זה: האחד, קריאת שיר השירים. השני, לא כולל כלום, אפילו לא ההכרזה שסדר פסח הזה נרצה. בשלב זה, כבר אין שום דבר שצריך לעשות. השלמנו את המלאכה, או יותר נכון, גילינו שלא הייתה שום מלאכה – מלכתחילה היינו שייכים בה' לגמרי. לא נרצה כשהנ' בחיריק, אלא כשהנ' בצירי. נרצינו, הצלחנו לגלות את המקום הזה בתוכנו. גם המנהג לקרוא שיר השירים יכול לחדד נקודה זו, שבשונה מפשט שיר השירים, המתאר השתוקקות שלא באה אל סיפוקה, באנו אל סיפוקנו, מלכתחילה לא היה צורך לספק, רק היה צריך לגלות שלא היה צורך לספק, כי תמיד היינו שייכים בה'.

הערות שוליים

1. לכן לא קראנו לשלב "נשתנה הלילה הזה!" ולעוד שלבים בהמשך שלב א, כי אם שלב 0. הוא בעצם שלב של הגדלות הנסתרת, זו שתמיד טמונה בכל, אך צריך לגלות אותה בשלבים. השלב הזה לא באמת קיים מציאותית.

   ↩

2. מנקודת המבט של שלב זה, עלינו לא רק להתחיל בגנות, אלא גם לסיים בה, לחיות כך באופן מלא. זו נקודת המבט של שלב זה בלבד.

   ↩

3. בקטנות ובגדלות השניות אנחנו פחות מתארים, ויותר עושים. הדברים עוברים מהמישור התיאורטי למישור הפרקטי, אנחנו פחות מספרים ויותר אוכלים או מהללים.

   ↩