שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ לפטירת הרמבם כ טבת

שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ

לעשרים בטבת, פטירת רבנו משה בן מימון

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים:

תהלים מב, ב-ג

(ב) אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: (ג) כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ: (ד) כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ:

שם סג, ב-ד

ערגה היא רצון מאוד חזק, היא השתוקקות גדולה ביותר, העורג רוצה לפגוש את מושא ערגתו. כך הוא גם השיחור, האדם מחזר אחר אוהבו. לעומתם, הצמא והכמיהה הם חוסר היכולת בלעדיו, הם חוסר העמידה העצמית למולו, הרצון העז לא להיות, להיות רק איתו. הצמא עלול למות אם לא יקבל מים לנפשו; הכמה, כל בשרו נעשה חידודים חידודים, בהעדר זה שהוא כמה לו.

דוד בשני המקורות הללו, מתאר שבעבר נפשו צמאה לאלהים, שבעבר בשרו כמה לו, שפעם הוא חזה בקודש את ה', הוא ראה עזו וכבודו, לא פחות. הייתה זו תקופה מאוד עוצמתית, הוא לא מכחיש, אך כעת, הוא מעדיף את הדרך השנייה. אמנם בעבר צמאה נפשו לאלהים, אך כיום, הוא רק מחכה לעתיד בו הוא 'רק' יערוג כאיל שעורגת, אך עורגת בנחת, עורגת למים כאשר היא בעודה על אפיקי מים רבים, היא חיה את מציאות השפע.

הוא מחכה לראות פני אלהים, לא לראות את עזו ואת כבודו ולהתבטל, אלא לראות את פניו, את פנימיותו, להיחשף לנקודות עומק בו, עם כל המגבלות.

הוא מחכה לשחר את ה', לקום בבוקר ולדבר איתו בכל לבבו, בחינת השיחור, בשחר, עת שייך לומר כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים, החסד, ההרחבה, המקום שה' נותן לאדם, טוב לא כאשר הוא ממית, כאשר הוא מבטל ונותן לו מקום בתוך עצמו, אלא כאשר הוא בא דווקא מחיים, כאשר הוא משפיע עליו ומגדל אותו, מתוכו, כאשר הוא נותן לו ערך, בהתאם לערכו שלו, וכל זה כדי ששְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ, כדי שיהיה מי שיכול לומר כמה גדול ה', דווקא מתוך חייו הגדולים.

כזה היה רבנו משה בן מימון, הנשר הגדול, שגם בחייו האישיים וגם בהגיונות לבו הביע כל כולו את גדלות האדם לא מתוך עצמו, אלא מתוך אלהיו. כדוד, שידע להיות מלך מתוך העובדה שהוא עבד לה', עַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ (יחזקאל לז, כד), והוא נינו ונכדו, לא העריך רבנו את ההתבטלות העיוורת, את ההתאיינות, חיפש הוא את הטעם, את ההבנה, לעתים אפילו את ההוכחה, דווקא מתוך נאמנותו המוחלטת. אמנם ידע כי הוא יכול להיות רק משנה למלך, ולא יותר, אך זה כשלעצמו אומר שהוא כל כך קרוב ונמצא ממש עם המלך, בחינת רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ (בראשית מא, מ). אמנם ידע כי הוא יכול לכתוב לא יותר ממשנה תורת ה', אך זה כשלעצמו אומר כמה שייכות וכמה תורתו חבוקה בסגולה עצמית אחת ממש עם תורת ה' בעצמה. ביקש להיות כדי להלל, לחיות כדי לדעת את ה'. הבחין הוא בין עליונים לתחתונים הבחנה בסיסית מאוד, שרק היא המאפשרת לשפתותינו לשבחו יתעלה, והיא בדיוק זו המחברת אותם חזרה, הפעם מהמקום הנכון והבריא. שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ, דווקא דבריו, דווקא כאשר הוא אומר, כאשר הוא מביע את דעתו, כאשר הוא חי וקיים ומביא את חייו ואת קיומו לידי הביטוי הכי גדול שיש – השבח הכי גדול לה' מגיע, אין שום סתירה. אנו חלק מה', ובדיוק זה אומר שעלינו להיות הכי עצמאיים שיש.