שם טוב בעשט

שם טוב

לו/ז סיון, הילולת מרן אור שבעת הימים הבעש"ט הק' זי"ע

שמעתי ממורי כי העושה מצוה גדולה או לומד תורה הרבה והתפלל בכונה, לא יכניס בלבו שום התפארות שהוא עשה זאת, כי אם מלכות שנקרא אני מן א-דני היא עשתה זאת מה שאין כן אם מתפאר לומר שהוא בעצמו זה, אז גורם חס ושלום שמסתלק י' מן אני ונשאר אן.

תולדות קרח

ה' נותן והאדם מקבל. נתינה וקבלה כאן אינן העברה מיד ליד של שפע מסוים, כי אם שתי עמדות נפשיות, תנועות חיים. אם אדם מקבל, אך מתפאר, טוען שהוא עשה זאת, הרי שאף שהדבר כמובן לא נכון, העמדה הנפשית הזו לא התקיימה, וממילא ה' נתן אך האדם לא קיבל. לכן כאשר ה', שלפני כל האירוע הזה הוא בחינת אני, נותן, והאדם מקבל באמת, האחרון מוסיף את הד', שהיא האות הרביעית, כמו מלכות, שהיא האות הרביעית בשם הוי"ה, וכך יוצא שם אדנות, המבטא את החסד, שהוא כל התנועה של ה' בעולם, או במילים אחרות, החסד של ה' לא יכול להתקיים אם אין מי שיכיל אותו. לכן האדם ממש הוסיף אות לשמו של ה'. לעומת זאת, אם הוא עשה אחרת והתפאר, הוא מוריד את הי', שבשם הוי"ה היא כנגד החכמה, המקבילה לחסד, הוא פשוט חוסם את כל ההשתלשלות.

מה נותר כאשר הוא מתפאר? נותר אן, רוצה לומר, איפה, שמשהו נעלם כאן כלא היה. על מה אנו שואלים זאת? האם אנו שואלים זאת על ה', היכן הוא, כיוון שהוא נעלם, או שאולי אנו שואלים זאת גם על האדם? באמת יתכן ששני הדברים נכונים, גם ה' וגם האדם, וכפי שראינו בשם אדנות שהתמלא רק בזכות המלכות, בזכות האדם, כיוון שלא יתכן שיהיה חסד אם הוא לא מכוון כלפי מישהו, באיזה מובן זה חסד? לחילופין, מה האדם שווה ללא ה', הוא מקבל שלא מקבל מאף אחד, אף הוא לא קיים!

לכן צריך לומר שלא האדם ממלא את שם ה', אלא הוא מגלה כי שמו ושם ה' אחד הם. הוא מגלה את האחדות המלאה ביניהם, על ידי אותה מצוה, אותה תורה ואותה תפילה. העובדה שהוא מקבל עליו באותו רגע את ה', חושפת את זה שמלכתחילה הם היו אחד.

כזה היה רבנו, ר' ישראל. ישראל "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", ישראל הוא מי שמלמד אותנו את זה שאלהים ואנשים מוכלים במקום אחד, שניהם חלק ממכלול. לכן הוא היה בעל שם טוב, הוא, ובתורה זו הוא הורנו כן, יכולים להיות הבעלים על השם הטוב, אנו יכולים להיות בעלים, ממש שווים בין שווים, בשם ה'. לכן הוא מכונה "אור שבעת הימים", כיוון שהוא זה היודע לגלות את החיבור בין ששת הימים לשבת, בין האדם לה'.