תפילת הנשמה ליום פטירת השל

תפילת הנשמה

לחי טבת, יום פטירת השל

מצוה, מהי? תפילה בצורת מעשה. להתפלל פירושו לחוות את נוכחות ה'. "בכל דרכיך דעהו".

אברהם יהושע השל

כמה תפילות הן. יש התפילה הספונטנית, המביעה, זו המתפרצת לדלתו (תומכיה יאמרו: הפתוחה) של ה'. התפילה הספונטנית לא מתעניינת באופן ישיר בשאלת עצם הקשר עם ה', היא מתעניינת בשאלת התוצאה. המוטיבציה של המתפלל הספונטני היא העובדה שהוא זקוק לרפואה, לפרנסה או לדעת. ברגש קודש משתפכת נפש המתפלל הספונטני בפני אלהיה, מתרפסת ומתחננת, שואגת בקול גדול איה מקום כבודו ומדוע לא מאיר הוא את החיים כולם. היא שמחה, קופצת, משתוללת, מתלהבת מההודאה הגדולה שלה לה'. זוהי תפילת הנפש.

לצידה ישנה התפילה האמפתית. תפילה זו מתחברת למילים בדיוק כפי שהן. היא לא אומרת אותן, היא שומעת להן. תפילה זו לא ממללת בקשות, היא חווה את עצם הקשר, מתוך מילול אותן בקשות. המילים, עבור המתפלל האמפתי, מתוקות כדבש מעצם היותן. הוא מתפעל מהן, הוא נוצר על ידיהן, הוא ניזון מהן. נפש המתפלל האמפתי לא משתפכת, היא מאזינה. היא לא שמחה, היא מקשיבה. היא נפעלת ממה שיש למילים להציע, היא נאמנה לחוויה המתוארת שם בסידור התפילה. זוהי תפילת הרוח.

אנסה להציע פיתוח של התפילה האמפתית, אך לפני כן נאמר שהתפילה האמפתית דומה מאוד לתיאור הרמב"ם (עשה ה):

המצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כג כה) ועבדתם את י"י אלהיכם ואמר (ראה יג ה) ואותו תעבודו ואמר (ואתחנן ו יג) ואותו תעבוד ואמר (ס"פ עקב) ולעבדו. ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה. ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד.

צונו לעבדו יתעלה. איך? הוא מרחיב בהלכות תפילה (א, א):

מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה.

אם נחבר את המתואר במצוות עם המתואר בהלכות, תפילה, בהיותה עבודה שבלב, היא רק תופעה מסוימת של מצות העבודה. אפשר להבין שכוונתו לומר בכך שעבודה שבלב היא התופעה הלבבית של העבודה, אך באמת ניתן להבין שכל עבודה היא עבודה שבלב, והיכן שזה מתבטא באופן הכי מובהק הוא תפילה. הרמב"ם האמין ב"בכל דרכיך דעהו", הרמב"ם ראה את אלהיו בכל עולמו, במחשבה, בדיבור ובמעשה, וכולם בלב. אין פירוש העבודה שבלב התרגשות והשתוקקות בלבד, ברבדיה הכי בסיסיים היא עצם חווית הנוכחות, עצם הקשר. אמנם חילוק אחד ישנו בין דברי הרמב"ם לדברינו עד עתה – הרמב"ם יוצר את הקשר, הוא עובד. בתפילתנו השלישית האדם לא יוצר את הקשר, הוא נזכר בו, הוא חווה אותו, הוא מתחבר אליו. אין כאן גם איזושהי כפייה, יש כאן היפתחות.

שונה היא התפילה המנכיחה גם מהתפילה האמפתית. אם התפילה האמפתית היא דרישת עצם הקשר על בסיס המילים, הרי שכל עניין התפילה האמפתית הינו אך ורק להנכיח את ה' בעולם. היא לא עושה זאת על בסיס המילים, היא עושה זאת על בסיס החיים. היא לא עושה זאת כדי לקבל את הרצוי לה, והיא גם לא עושה זאת כדי ליצור קשר בין האדם לאלהיו, היא פשוט מנכיחה את הקשר הקיים. היא לא מעשה, היא חוויה. היא לא דבקות, היא נוכחות. היא לא מקשיבה למילים, היא לא זוכרת בכלל מה היא אמרה עת התפללה לה', היא רק זוכרת שהיא הרגישה אז הכי בבית. לכן תפילה זו יכולה להיות מעשה או מחשבה, וגם דיבור. כל דבר המנכיח את הקשר, המסיר מעליו את אבק הדרכים של העולם הזה, טוב ויפה. זוהי תפילת הנשמה.